מעשה בכפייה – מדוע בעלי-חיים מפתחים התנהגות כפייתית, ומדוע אנשים שומרים על מקומותיהם הקבועים באולם הקונצרטים ובבית-הכנסת

.
אנשים הכלואים בסביבה ענייה, יחסית, בגירויים, מפתחים במשך הזמן
התנהגות סטריאוטיפית כפייתית המגבילה עוד יותר את חופש התנועה
שלהם: הם צועדים הלוך ושוב לאורך מסלול קבוע, מתופפים באצבעות
ידיהם, רוקעים בכפות רגליהם, וכיוצא באלו, פעולות החוזרות על עצמן
פעמים רבות, במבנה קבוע ואחיד. כמו צעדי ריקוד המבוצעים בדבקות פעם
אחר פעם. תופעות דומות, המתרחשות בעולם החי, ובעיקר במשפחת היונקים,
ההשלכה מהתנהגותם של סוסים, זאבים וחולדות על התנהגותם של
בני-האדם, אינה מובנת מאליה, מכיוון שעולם הרגש והנפש של האדם,
שכמובן משפיע על התנהגותו, מורכב בהרבה מעולמם הפנימי של
בעלי-החיים. ובכל זאת, כאשר מתגלה דמיון רב בין תגובה אנושית לסביבה
מסוימת, לבין תגובה של בעל-חיים כלשהו, לסביבה דומה, עולה השאלה עד
כמה אפשר ללמוד ולהקיש מהתנהגות בעל-החיים על ההתנהגות האנושית.
לעתים הדמיון הוא רב כל-כך, עד שקשה להאמין שהוא מקרי בלבד.
.
כך נמצא, למשל, שסוס כלוא בתא, מפתח דפוסי התנהגות קבועים
וקשוחים מאוד: הוא צועד במעגל בכיוון קבוע, ולעולם לא ישנה את
כיוונו. כמעט כמו בעל הצועד הלוך ושוב בחדר ההמתנה שלפני חדר הלידה
שבו מצויה אשתו הכורעת ללדת. הסוס הצועד במעגלים מקיים "טקסים"
קבועים (למשל, הנפת הראש לאחור), במקומות קבועים. האבחנה האחרונה
הזאת (הקשר שבין התנהגות סטריאוטיפית מסוימת למקום מסוים), יכולה,
אולי, להאיר מחדש תופעות כמו כפייתיות אובססיווית בבני-אדם, שעד כה
נהוג היה להסבירן לפי ניתוח תוכני בלבד; כלומר, לפי המוטיבציה
לביצוע המעשים הללו, ללא התייחסות להיבט הצורני של הפעולה, ולקשר
שבין התנועה למקום שבו היא מתבצעת.
.
סוס שפיתח דפוס של התנהגות סטריאוטיפית כפייתית הקשורה למקום
קבוע (למשל, עמידה מול שער התא, תוך רקיעה חוזרת וביצוע צעדי שיכול
ברגליו הקדמיות), מנסה כאילו בכל כוחו, להימנע מלהיקלע למקום המועד
בתא שבו יהיה עליו לבצע את הטקס הזה, שכמעט שאין לו סוף. מתקבל
הרושם שהסוס כאילו אינו רוצה לעמוד שעות במקום אחד ולרקוע ברגליו,
אבל האתר הטקסי "שואב" אותו לתוכו ומאלץ אותו לחזור ולבצע את פולחן
הרקיעה שוב ושוב.
.
צעדי ריקוד
.
מקובל להניח שבעלי-חיים מפתחים התנהגות סטריאוטיפית כפייתית,
כאשר הם נתונים בתנאים פסיכולוגיים ופיסיים קשים. דוגמה לכך אפשר
לראות בהתנהגותם של חזירים, שבשיטות הגידול האינטנסיביות המקובלות
באחרונה, מרותקים באמצעות שרשרות לאבוסיהם. בשלב הראשון לאחר
שקושרים אותם אל האבוס, החזירים הללו משתוללים ומנסים לקרוע את
השרשרת. בשלב השני הם שוקעים בדיכאון ובחוסר אכפתיות, ובשלב השלישי
הם כאילו לומדים להשלים עם מצבם, תוך שהם מפתחים דפוסי התנהגות
קבועים, סטריאוטיפיים: נושכים את השרשרת פעמיים משמאל, אחר כך פעם
אחת מימין, ואז אוכלים מעט מזון מהאבוס – וחוזר חלילה. אבל למעשה,
התנהגות סטריאוטיפית מתפתחת גם בבעלי-חיים הנתונים במצבים סבירים
יחסית, כמו סוס הכלוא במכלאה רחבת ידיים, ולמרות זאת הוא עומד מול
עמוד גדר קבוע ומבצע במשך שעות "צעדי ריקוד" קבועים. במקרה זה, ברור
שלא התנאים הפיסיים גרמו להתפתחותה של ההתנהגות הסטריאוטיפית, אלא
להיפך, ההתנהגות הסטריאוטיפית מונעת מבעל-החיים ליהנות מכל המרחב
העומד לרשותו.
.
כדי ללמוד על תהליך התפתחותה של התנהגות סטריאוטיפית, שבה
בעל-החיים מצמצם את רפרטואר התנועות שלו, וחוזר פעמים רבות על
מספר קטן יחסית של תנועות, יצרו המדענים התנהגות כזאת בחולדות בר,
לאחר שהזריקו להן מנות שונות של אמפטמין. חומר שגורם לשחרור
הנוירו-טרנסמיטר דופאמין בסינפסות מסוימות במוח. באדם, עליית ריכוז
הדופאמין בסינפסות שבמוח, גורמת ככל הנראה להופעת סכיזופרניה פרנואידית,
ואילו ירידת ריכוז הדופאמין, מעבר לרמה מסוימת, גורמת להופעת מחלת
פרקינסון.
.
הזרקת אמפטמין לחולדות, במינון גדל והולך, יצרה תהליך שבו
עולמה התנועתי של החולדה נסגר עליה בהדרגה, כאשר היא מאבדת דרגות
חופש תנועתיות בזו אחר זו ורפרטואר התנועות שהיא יכולה לבצע –
מצטמצם. כך נחשף המבנה ההיררכי של התנהגותה התנועתית של החולדה.
כלומר, אילו תנועות הן, מבחינתה של החולדה, בסיסיות יותר, איזה סוגי
תנועה נעלמים בתחילת התהליך, ועל איזה סוגי תנועה היא "מוותרת" רק
בסופו. מבנה זה עשוי לסייע בהבנת תמונת המרחב הפנימית של בעל-חיים
המפתח התנהגות סטריאוטיפית, מעוטת תנועות, באופן טבעי, ולא כתוצאה
מנטילת תרופות. בהמשך, ייתכן שאפשר יהיה להבין טוב יותר את הדרך שבה
מתפתחת התנהגות סטריאוטיפית דומה בבני-אדם, את הגורמים להתפתחותה,
ואולי אפשר יהיה גם לפתח דרכים ושיטות טיפול שיבלמו אותה.
.
כמו סוס לאורווה
.
חולדות נוהגות לקבוע לעצמן בסיס בית, שממנו הן יוצאות למסעות
להכרת הסביבה. בדרך כלל, מסעות כאלה כוללים עד עשר, או תריסר "תחנות
עצירה", שלאחריהן, החולדה חוזרת "הביתה", כאילו כדי לספוג מעט
אווירה של ביטחון ביתי, ואז היא שבה למסעותיה. בניסוייהם מצאו
החוקרים שהמסעות הללו התקצרו בהדרגה. בתחילה ירד מספרן הממוצע של
תחנות העצירה הכלולות לחצי ממספרם הרגיל, אחר-כך, המסלולים נעשו
קבועים ולא אקראיים כמקודם. כלומר, לחולדה היו, לכל היותר, ארבעה
מסלולי טיול אפשריים. ברגע שהיא עלתה על מסלול מסוים, ההמשך היה
צפוי וידוע. היא הלכה "כמו סוס לאורווה", לא העזה לעצור במקומות
חדשים ונמנעה מלתור מקומות שרגלה לא דרכה בהם מקודם. תופעה זו נגרמת
כתוצאה מארגון הזיכרון ב"חטיבות" גדולות ולא בפרטים בודדים. מעין
תסריטים מרחביים קבועים. וזה, כנראה, הוא הסימן הראשון להתפתחותה של
התנהגות סטריאוטיפית כפייתית.
.
" תיוק" ו"שליפה" של קבצים גדולים בזיכרון, מאפשר לבעל-חיים
וככל הנראה גם לאדם, לפנות את המוח לתחומים אחרים, מתוך ביטחון,
שהמעשה הנכון ייעשה באופו אוטומטי, אם גם לא היעיל ביותר. כך נהגים
חדשים מסגלים לעצמם בהדרגה נהיגה אוטומטית, המאפשרת להם להאזין
לרדיו ולשוחח בשעת הנהיגה, מבלי שיהיה עליהם להתרכז בכל פעולה של
החלפת הילוך, איתות, האטה, או סיבוב של ההגה בזווית הנכונה. כך
מאמנים חיילים לבצע פעולות שונות בתהליך קבוע ואוטומטי, מה שמאפשר
להם לבצע את הפעולות הללו ללא עומס מחשבתי מיותר, במצבי לחץ.
.
חסם בקנה
.
חייל שנתון תחת אש, לא חושב על כל הפעולות שהוא מבצע לשיחרור
"חסם בקנה" ברובה הסער שלו. הוא מבצע את פעולת השחרור, כמעט מבלי
להרגיש שהוא עושה זאת. הפעולה האוטומטית הזאת, מאפשרת לו להתרכז
בנעשה סביבו. ייתכן שאילו היה מתעמק בתקלה שאירעה בנשקו, יכול היה
לפתור אותה בתהליך מקוצר ויעיל יותר, אבל אז, הוא היה עלול שלא להבחין
בפרט חשוב בשדה הקרב. כלומר, לצד החיסרון שבאובדן הגמישות ההתנהגותית,
מציע הארגון הזה, של חטיבות זיכרון גדולות, מהירות יחסית בביצוע,
והגדלה ניכרת של כושר עיבוד המידע. ייתכן שאנשים זקנים, המבקשים
להגן על עצמם מפני הירידה ביכולת עיבוד המידע שלהם, נוטים לארגן את
זכרונם בחטיבות גדולות. ייתכן שזה הגורם לאובדן הגמישות ההתנהגותית
שלהם, ולחשיבות הרבה שהם מייחסים לסדר יום קבוע, החוזר על עצמו.
.
בין זיכרון למציאות
.
כאשר ניתנו לחולדות מנות גדולות יותר של אמפטמין, הצטמצם עולמן
התנועתי למסלול מעגלי אחד. כאשר הניחו החוקרים מחסום (חפץ זעיר) על
המסלול הזה, לא העזה החולדה לעקוף אותו, למרות שלא הייתה מניעה
פיסית לביצוע העקיפה. שלא כמו במחקרים אחרים בפסיכולוגיה, שבהם
החוקרים בונים מבוכים ובוחנים את יכולתן של החולדות להתמצא בהם,
במקרה הזה, החולדה כלאה את עצמה במבוך תנועתי שהיא יצרה לעצמה
במחשבתה. ההתנהגות הזאת מצביעה על כך שבשלב זה, החולדה לא רק
אירגנה את זכרונה בחטיבות גדולות שמכילות פרטים רבים. היא גם סגרה את
החטיבות ההלו בתוך "קופסאות אטומות", ומנעה כניסה או יציאה של פרטי
מידע אליהן. הקשר בין חטיבות הזיכרון לבין המציאות, נותק, למעשה.
הגשרים נשרפו. המציאות הפנימית של החולדה נקבעה, ללא יכולת להתעדכן
לפי השינויים המתחוללים בסביבה. כלומר, במצב מסוים של לחץ,
אי-וודאות וחוסר ביטחון, בעלי-חיים עשויים לוותר על הקשר המתמיד עם
המציאות. כדי למנוע הכנסת שגיאות למאגר הזיכרון שלהם, הם מוותרים על
תהליך העדכון השוטף. הם ממשיכים "לראות" ולעקוף מכשולים גם לאחר
שאלה הוסרו מדרכם. הם ילכו במסלולים מוכרים, ארוכים ומפותלים, גם
כאשר דבר לא מונע מהם להגיע למחוז חפצם במסלולים קצרים ומהירים
בהרבה.
.
טקסים של העמסה ופריקה
.
האתולוג קונראד לורנץ, מתאר באחד מסיפוריו את אורח חייו של סוס
זקן, שבצעירותו משך את עגלתו של החצרן. בכל פעם שהסוס הגימלאי הוצא
לסיבוב בחצר, אי-אפשר היה להחזירו למכלאה, לפני שהוליכו אותו
במסלול עבודתו הישן, וביצעו טקסים שונים של "העמסה" ו"פריקה" במקומות
הקבועים שבהם בוצעו הפעולות הללו בתקופת העבודה של הסוס.
ברגע שרגלו של הסוס הזקן דרכה על המסלול, הוא היה חייב ללכת בו עד
לסופו. גם אם הקשר שבין הדברים עדיין אינו מובן כל צורכו, עדיין
נראה שאפשר ללמוד משהו מהעובדה שגימלאים אנושיים נוהגים, לעתים
קרובות, בדרך דומה לדרך התנהגותו של הסוס הגימלאי.
.
באותו מחקר התברר שקיים קשר פנימי הדוק בין התנהגות מסוימת של
בעלי-חיים שונים לבין מקומות קבועים במרחב. כלומר, את הקפיצה מעל
למכשול (הקיים או המדומה), מבצעים במקום קבוע, ולא בשום מקום אחר.
את הרקיעה החוזרת בפרסות הקדמיות מבצעים מול עמוד קבוע בגדר, ולעולם
לא מול העמוד הסמוך אליו. ייתכן שהתופעה הזאת קשורה לנטייה כללית
של בעלי-החיים לארגן את תנועתם תוך התייחסות למרחב. בסביבה דלת
גירויים, ייטו בעלי-חיים רבים לבצע משימות ו"טקסים" חסרי משמעות, ובלבד
שההתנהגות תהיה מאורגנת. אסירים אנושיים הנתונים בצינוק, בבידוד, מפתחים
טקסים דומים כדי לשמור על שפיותם. למשל, צעידה לאורך מסלול קבוע, תוך
הקפדה על מספר קבוע של צעדים.
.
בחזרה למציאות
.
בנסיבות אחרות של זמן ומקום, אנשים מקפידים ושומרים על מקומם
הקבוע באולם הקונצרטים, או בבית-הכנסת. מתפללים מקפידים לבצע תנועות
גו חוזרות על עצמן, או להעביר בין אצבעותיהם את חרוזי מחרוזת
התפילה, באופן כמעט אוטומטי, לא מודע. תנועות אלה מאפשרות אולי
למבצעיהן להתכנס בתוך עצמם ולהתרכז, תוך התעלמות מהמציאות
החיצונית. נראה גם שעד לגבול ידוע, התנהגות סטריאוטיפית כפייתית
הכוללת "טקסים" שקשורים למקום מסוים, היא יפה לבריאות. במחקרים
שונים נמצא שבעלי-חיים שאימצו התנהגות כזאת, סבלו פחות מאחרים
בכיבי קיבה. החוקרים משערים, שהחזרה המרובה על תנועות קבועות,
ופעולה לפי דפוסים אחידים, קשורה לשחרור של אנדורפינים, שהם חומרים
טבעיים משככי כאבים, במוח. חיזוק להשערה הזאת, התקבל, בניסוי שבו
ניתנה התרופה נלוקסון, לחזירים שכבר השלימו עם כבילתם לאבוס (אותם
חזירים שהשלמתם עם מצבם לוותה בפיתוח של התנהגות סטריאוטיפית
כפייתית). נלוקסון היא תרופה הבולמת את השפעת האנדורפינים, ואכן,
החזירים שקיבלו אותה, כאילו החזירו לעצמם את שפיותם וחזרו למציאות:
הם הפסיקו להתנהג באופן סטריאוטיפי כפייתי והחלו נאבקים שוב בניסיון
לנתק את כבליהם.
.
מחקרים אלה האירו את עיניהם של פסיכיאטרים המטפלים בבני-אדם. עד לקבלת
התוצאות האלה, הם נהגו לפרש התנהגות כפייתית לפי תוכנה (שמירה
מופרזת על ניקיון, בדיקות חוזרות של דלתות וברזים, צורך בנגיעה,
פעולה לפי "מספרי קסם", אספנות מופרזת ועוד); או לפי המבנה שלה
(פעולה שחוזרת על עצמה, שהיא מלווה במתח, כאשר מבצע הפעולה מודע
לכך שפעולתו אינה הגיונית). המחקרים בסוסים, חזירים וחולדות הראו לרופאים
הפסיכיאטרים שייתכן שלהתנהגות הכפייתית יש פן נוסף: צמצום חופש התנועה
של האדם הכפייתי. ואכן, כשהתבוננו בחולים כפייתיים שונים הנתונים לטיפולם,
מצאנו הרופאים לא מעט מקרים כאלה. הם גילו, למשל, שחולה כפייתי אחד
לעולם אינו פונה שמאלה. זו מגבלה תנועתית חמורה, שקודם לכן לא הבחינו
בה, כי לא ייחסו לה חשיבות. הם היו עסוקים בניסיונות לדבר עם האיש על
רגשותיו ומחשבותיו.
.
כיום, עדיין קשה לדעת אם אובדן חופש התנועה הוא הגורם להתנהגות בעלת
תוכן כפייתי, או שההתנהגות הכפייתית היא הקודמת, והיא הגורמת אובדן חלקי
של חופש התנועה. עם זאת, ברור למדי שבני-אדם תמיד ייטו להלביש תוכן
מחשבתי והסברים שכלתניים גם על תופעות שהן תנועתיות בבסיסן. כך או
כך, אם האתולוגים יצליחו לבנות מודל מוצלח של התנהגות כפייתית בבעלי-חיים
יונקים, זה יהיה צעד משמעותי לקראת הבנת תופעת הכפייתיות בבני-אדם,
ולקראת פיתוח של שיטות טיפול יעילות יותר בחולי נפש כפייתיים".

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם.