בעקבות הזמן האבוד – חלקיקים טסים בדרך אל הבנק

.
המסע אל שחר היקום – סיפורו של מאיץ החלקיקים הגדול. אמיר אקסל
עברית: ד"ר עמנואל לוטם
הוצאת אריה ניר, 279 עמודים
.
לכל ארגון שמכבד את עצמו יש תיק עיתונות. ארגונים מתוחכמים
ומעודכנים מפיקים מעת לעת גם לקט קטעי עיתונות שנועד לשקף
את הדרך שבה הארגון נתפס ומסוקר בתקשורת. לקט כזה נותן
להנהלת הארגון אינדיקציה מסוימת על דעת הקהל על הארגון.
.
המעבדה האירופית לחקר פיסיקת החלקיקים, סר"ן, היא ללא ספק
ארגון מתוחכם ומעודכן. מחלקת העיתונות של סר"ן מפיקה לקט
קטעי עיתונות שממנו עולה התענינות עולמית רחבת היקף בנעשה
במאיץ החלקיקים. לכן, אולי, מפתיע לקבל את הספר הזה,
שמבחינת תוכנו נראה דומה להפליא ללקט קטעי העיתונות של
סר"ן.
.
התוכן שהספר הזה מביא, זהה לחלוטין למה שפורסם בעיתונות
הפופולרית (מדורי מדע בעיתונים יומיים בארץ ובעולם). הסגנון,
ובכן, הסגנון זה כבר משהו אחר. בוודאי לא עיתונות יומית. זו
פרפרזה על ספרות באשר היא ספרות, שלא לומר שירה. כלומר,
סוג של פארודיה על כתיבה מכנית אוטומטית. אם זה היה ציור,
אפשר היה עכשיו לפתוח בהרצאה על אנדרה בארטון, המניפסט
הסוריאליסטי ותפיסת הציור האוטומטי, המבקש לרדת לשורשי
הטבע האנושי. כל אירוע קטן, מנפילת מפתח על הרצפה ועד
לקובץ שעולה לאטו על המחשב, זוכה לתיאור מפורט, ארכני,
דרמטי, בונה מתח. אלא שבסופו של המהלך הזה אין קתרזיס. אין
שורת מחץ, אין פואנטה. סתם, מותחים אותנו ומכבירים מילים
כדי להצדיק את העובדה שכמה מאמרים עיתונאיים סבירים למדי,
נכרכו והפכו שלא בטובתם למשהו שמעורר ציפיות כמו "ספר".
.
טוב. בלי דוגמה הרי ברור שלא נצא מזה. אז בבקשה. נתחיל
בהתחלה: "במהלך כמה אירועים הרי גורל בתולדות כוכב-הלכת
שלנו, בעת הזו, אצבעותיו של סטפנו רדאלי – פיסיקאי של
החלקיקים, בן שלושים ושלוש ממילנו, איש גבה קומה ומזוקן
בעל עיניים נוקבות וחיוך נינוח – היו מונחיות על כפתורי הבקרה.
אפשר אפילו להרחיק לכת ולומר שבהזדמנויות הללו, כאשר
מאיץ החלקיקים הענק הידוע בשם המאיץ הגדול להתנגשויות
הדרונים (מה"ג) מופעל ברמות אנרגיה כבירות שלא היו כדוגמתן
אי-פעם, רדאלי הוא לא רק האיש בעל העוצמה הגדולה ביותר
שחי מעולם, אלא גם האדם היחיד בהיסטוריה שיש ביכולתו
בהקלקת עכבר אחת, לשנות לצמיתות את גורלו של עולמנו
ואולי אף את גורלה של מערכת השמש עצמה".

מה נאמר? אם זה היה מדע בדיוני, אפשר היה לדבר על כשלון
ספרותי. אבל מספר שמתיימר להביא ביאור אמיתי על המתחולל
ברגעים אלה ממש במאיץ החלקיקים, אפשר לצפות למעט
מציאותיות. פיסיקאי אלמוני, אחד מ-3,000, בן 33, אחראי על
הבקרה בכמה מהאירועים הרי הגורל בתולדות כוכב הלכת
שלנו? לא צ'רצ'יל, לא מרקוס אורליוס, לא ניל ארמסטרונג,
לא תות אנך-אמון, לא קופרניקוס, לא ארנסט רתרפורד, לא
אברהם לינקולן. רק רדאלי האלמוני, בן ה-33, רק הוא מחזיק
אצבעות על כפתורי הבקרה במהלך כמה אירועים הרי גורל
בתולדות עולמנו. אותו רדאלי הוא גם האדם בעל העוצמה
הגדולה ביותר שחי מעולם (!). והוא גם יכול לשנות כרצונו
את גורלו של עולמנו – ואולי גם את גורלה של מערכת השמש
כולה.

מדובר, כמובן, בהצהרות מופרכות לחלוטין, המובאות כשהן
עטופות בסלסולי-סלסולים של משפטים מורכבים, מתפתלים,
חסרי פיסוק. יומרה על יומרה על יומרה, מטפסות יחד במעלה
המדרגות הנעות, בדרך אל המטרה הנכספת: הוצאה לאור של
ספר שיישא את שם המחבר.

בשורה התחתונה, כדאי אולי להרהר נוגות באמירתו הידועה
של מרשל מקלוהן: המדיום הוא המסר. ובכן, הספר הזה הוא
היוצא מהכלל המוכיח את הכלל של מקלוהן. המדיום במקרה
הזה ("ספר"), הוא לא ספר מבחינת המהות. הוא לקט קטעי
עיתונות שנערך באופן לא קפדני מספיק.
.

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם.