Azgad.com » השמים, הארץ וכל צבאם
Azgad.com

מחשבותספרות מדע בדיוני
השמים, הארץ וכל צבאם

יבשם עזגד | כתיבת תגובה »   Share on Facebook

.
סבתא התבוננה במעטפת הנייר החומה שהלכה והחליקה מתחת לדלת, אל
תוך החדר. השליח התנשף בכבדות במסדרון החיצוני, מנסה, בדבקות לא
מצויה, להשלים את משימתו. סבתא רכנה, מבלי לכופף את ברכיה, מתניה
משמשות לה כציר משומן היטב. היא שלפה את המעטפה מן החריץ והזדקפה
שוב. בחוץ פסקו ההתנשפויות. מישהו טפח על מכנסיו לנקותם. אחר כך אמר
קול גבוה:

- "תודה רבה, גיברת".

סבתא הימהמה בתשובה משהו בלתי מחייב. היא האזינה לקול צעדיו
היורדים במדרגות. היא זכרה את הימים שבהם לא טרח איש לנעול את דלת
ביתו. עכשיו, מאחורי דלת הפלדה, הרגישה מגוחכת מעט, אבל התקנות,
בייחוד אלה שעסקו בתחום ביטחון-הפנים, לא התחשבו ברגשות שוליים כמו
בושה. תקנות הביטחון נועדו לדבר אחד בלבד: שמירה על חייהם ושלומם של
קשישי העיר, תוך הטלת עומס נמוך ככל האפשר על המשטרה המקומית. יש
מידה רבה של צדק בקביעה כי על האזרחים להשתתף, בדרך זו או אחרת,
במאמץ הכולל לשמירת חייהם. בסופו של דבר, הרי לא מדובר כאן, חלילה,
בפעולה מבצעית של ממש. עליך לנקוט אמצעי זהירות בסיסיים. לא לפתוח
את הדלת לזרים. זה הכל. התיקון הקטן הזה לחוק העזר העירוני, הביא
לאיזון תקציב המשטרה המקומית. הוא היה חיוני.

כמובן, בכל מקום יש פורצי גדר. גם כאן, בעיר, נלכדו, מדי פעם, קשישים
שפתחו את דלתותיהם לפני זרים. הם שילמו על כך בקנסות גבוהים
שהועברו לקרן הטיפול בנפגעי פשעי חוצות. סבתא, מכל מקום, לא נטלה
על עצמה שום סיכון. האיש מאחורי הדלת יכול היה להיות שליח תמים,
פקח עירוני פרובוקטור, או פושע. לא הייתה לה דרך לוודא את זהותו. מכיוון
שכך, היא הורתה לו להעביר את המכתב בסדק שהוכן, בדיוק למטרה זו, מתחת
לדלת הפלדה.

עכשיו אחזה בידה מעטפה חומה, בעלת חלון שקוף, מן הסוג המשמש
להודעות רשמיות. היא חצתה את החדר באלכסון, נטלה את משקפיה מעל
למזנון הישן והתיישבה באנחה בכורסת הנדנדה שחרקה קלות תחת משקלה.

- "הנה הנה", המהמה לעצמה בעוד אצבעותיה מפשקות ופותחות את המעטפה,
"מענין מה הם רוצים ממני. הנה, תיכף, כבר, זהו זה. עכשיו. מה זה?
מה? הם השתגעו? אין דבר כזה. בגילי? צו גיוס? זו מוכרחה להיות
בדיחה. נו באמת, אשה זקנה כמוני!".

היא הסירה את משקפיה, מירקה אותם היטב, השיבה אותם למקומם,
וחזרה לעיין במסמך. הכל היה תקין. פרטיה האישיים הופיעו בראש הטופס,
כל האישורים והחותמות הוטבעו במקומות הנכונים כדת וכדין. העניין היה
סגור. עוד באותו ערב, תוך שעות ספורות, היה עליה להתייצב במקום
האיסוף של יחידתה.

סבתא התקוממה. כל חייה תרמה למען הכלל. סללה כבישים, ייבשה
ביצות, הפגינה נגד הכיבוש, נלחמה בפולשים, טיפלה בפצועים, תמכה
במתיישבים החדשים, לימדה אותם את שפת הארץ, נטלה חלק בויכוחים על
עתיד העם והמדינה. אף פעם לא ויתרה, לא נחה. תמיד נלחמה על דיעותיה,
התרוצצה, דחפה, משכה, גנחה, החזיקה מעמד. עכשיו, כך חשבה, מגיע לה
לבלות כמה שנים בשלווה.

חוק העזר העירוני החדש בדבר דלתות הביטחון הנעולות הקשה עליה
מעט, אבל לא היווה עילה מספקת לפתיחתו של מאבק מחודש. היא ישבה
בשקט. הייתה משוכנעת שלא תצטרך יותר להילחם. רצתה ליהנות ממעט
אי-פעילות. אבל עכשיו – צו גיוס.

האותיות הקטנות בתחתית הטופס הבהירו חד-משמעית כי אי ציות
להוראות חוק-התייצבות-לשירות-ביטחון (להלן חוק הל"ב), יגרור אחריו נקיטה
בצעדים חמורים. אנא מנע/י מעצמך את אי הנעימות הכרוכה בדבר. סבתא
הידקה את לסתותיה. סנטרה הזדקר שוב קדימה, כמעט כמו בימי המאבק
הרחוקים על זכויות העבודה השחורה. לא. היא לא תלך. אם הם רוצים
אותה, בבקשה. שיבואו לקחתה בעצמם. שיפעילו את המשטרה הצבאית. היא
צפתה, כהרגלה, במהדורת חדשות הערב. לא נאמר שם דבר על מצב חירום או
פעילות ביטחונית מוגברת. סבתא הציעה את מיטתה, כיבתה את האור ושכבה
לישון.
.

* * *
.

אנשי הלו"ע, לוכדי העריקים, פשטו עם שחר. חלוקים לבנים, כומתות
תואמות. מפקד הסיור ענד על מצחו רפלקטור בוהק. הם לפתו את סבתא ללא
אומר, כפתו אותה לאלונקה ודהרו אתה בפראות במורד המדרגות. אור הגג
הכתום של הניידת הבהב בפראות. הם חלפו בכבישים הריקים במהירות
מסחררת. בפתח בית-הדין כבר המתין להם צוות חוקרים.
.
- "לחץ דם?".
- "דופק?".
- "קצב נשימה?".
.

סבתא רצתה לענות, אבל מסיכה שהושמה על פיה ואפה מנעו ממנה
לעשות כן. הזריקו לה, צילמו אותה, הערו לדמה תמיסות שונות, עיסו את
חזה. שום דבר לא עזר. אפילו לא מכות חשמל. בית-דין של מטה אינו
מצוייד די הצורך להתמודד עם לוחמים מסוגה של סבתא. הם נאלצו, בחירוק
שיניים, להעביר את הדיון בעניינה לערכאה העליונה.
.
* * *
.

היא התעוררה למחרת בבוקר על מיטה נמוכה בתוך מה שנראה כמו אוהל
גדול שיריעות הצד שלו הופשלו כלפי מעלה. על המיטה שלידה ישב גבר
בלתי מגולח בגיל העמידה ורכס את נעליו בשימת לב מירבית. הוא הבחין
בה בהתעוררה וחייך.
.
- "אני, קוראים לי יופ", אמר.
- "יופ, יופ. שם יפה, יופ", אמרה סבתא.
- "המקצוע שלי מתקן אופניים". אמר האיש.
- "מקצוע יפה לתקן אופניים", אמרה סבתא.
.
השתררה שתיקה קצרה.
.
- "יש לך מושג מה קורה?", שאלה סבתא.
.
האיש הביט בה, מופתע.
.
- "קיבלת אתמול צו גיוס?".
.
סבתא הנהנה לאט בראשה.
.
- "ובכן, זה מה שקורה. אנחנו מגויסים. המובחרים רוכבים שנית". הוא
חייך.
- "מה רוכבים? איזה רוכבים? מי רוכב? מה אתה מקשקש?".
- "אני מקשקש? אולי זה לא מוצא חן בעיניך, גיברת, אבל זה מה שיש. הנה.
אני רואה שהמפקד כבר מגיע. כדאי לך להתחיל לזוז, אם את לא רוצה
להסתבך".

המפקד היה מלאך. סבתא בחנה אותו בשקט, מבעד לעפעפיה המצומצמים.
לא היה ספק בדבר. כנפיים זעירות צמחו להן משכמו. מדי פעם נופף בהן
והפיח מעט רוח על פניו. ברור היה שכנפיים זעירות שכאלה לא נועדו
לתעופה.

סבתא חשה צער על מצבו העגום של המלאך-המפקד. להיות מלאך בעל
כנפיים ולא להיות מסוגל לעוף. מצב ביש. ללא ספק. חבל, באמת חבל על
הבחור הצעיר.

סבתא לא אהבה אי-בהירויות. היא ידעה לעמוד על זכויותיה ורצתה
לדעת מה, בדיוק, מתרחש כאן. מבט קצר על המהומה שהתחוללה מסביב הספיק
לה כדי להבין שאם ברצונה לקבל תשובה כלשהי לשאלותיה, עליה לנקוט
בדרך הגישה הישירה. היא ניגשה אל המפקד, ידיה על מותניה, נעצה בו את
אחד ממבטיה החודרים, ואמרה:
.
- "תגיד לי בחור צעיר, תגיד את האמת, אני מגויסת? אני חיה או מתה?".
.
המפקד המכונף נסוג מעט תחת לחץ המבט הישיר.
.
- "את לוחמת". אמר.
- "בחיי", אמר יופ, "אני"…
- "לוחמים אינם מתים", המשיך המפקד, "האנשים הלוחמים על אמונותיהם,
אלה שיש להם האומץ לעמוד בודדים מול דעת קהל עוינת, האנשים הללו
הם כל-כך נדירים, עד שאיננו יכולים להניח להם למות".
- "אני, בחיים שלי לא…", אמר יופ.
- "לוחמים אינם מתים", קבע המפקד, "הם מגויסים".
- "ככה", אמרה סבתא, "כלומר, אנחנו חיים?".
- "אתם מתקיימים. אנחנו רק מעניקים לכם שירותי ארגון. זה הכל. כל צבא
זקוק לארגון".
- "אהא", אמרה סבתא", הבנתי".
.
היא לא מתה. היא מגויסת. זה ברור. ומישהו פה יוצא למלחמה. גם זה
ברור. אחרת לא היו טורחים לגייס לוחמים רבים כל כך.
.
- "לוחמים!", אמר המפקד המכונף, "אנחנו יוצאים לקרב. האויב ינסה
לחדור לנפשותיכם פנימה. הוא ינסה לאחד את השקפותיכם. מי שייכנע
ויכנס לתלם, לעולם לא יוכל לשוב אלינו. את העצמאות אפשר לאבד רק
פעם אחת. אי אפשר להשיג אותה מחדש. למחזיקים מעמד, לטובי הלוחמים,
אני לא יכול להציע דבר, זולת מקוריות המחשבה וקרבות נוספים בהמשך
הדרך. למלחמת העצמאות אין ראשית ואין אחרית. היא נמשכת כל עוד אנחנו
רוצים לשמור על עצמאותנו, ונגמרת אם וכאשר אנחנו מוותרים".

טור הלוחמים החל לנוע. סבתא צעדה בשורה השלישית, אחרי המלאך.
תמיד העדיפה את החזית על פני העורף. היא רצתה לראות את האויב בבואו.
יופ צעד לידה.
.
- "אני לא מבין למה אנחנו צריכים ללכת ברגל", רטן, "אחרי הקרב אני
הולך לבנות לנו כמה זוגות אופניים. מה את אומרת?".
.
סבתא הנהנה בראשה. רעיון טוב. הבחור הלך ומצא חן בעיניה יותר
ויותר. הם נעו בגובה פני האדמה, במסלול ארוך ומפותל. סוף הטור לא
נראה לעין. השעות נקפו בעצלתיים והם המשיכו לצעוד בדממה. בחוץ כופפה
הסופה את הברושים. גשם שוטף ניתך ארצה. אבל הלוחמים לא חשו
בדבר. המים והרוח חלפו דרכם כאילו לא היו קיימים, או שמא הם עצמם
חלפו דרך הרוח והגשם? סבתא ניסתה לברר את העניין, אבל מחשבתה חזרה
ושבה אל המציאות. בסופו של דבר, הרי אין משמעות מעשית כלשהי לתשובה
על השאלה מי חולף דרך מי, נכון?
.
- "שמע יופ". אמרה סבתא.
- "הא?".
- "העסק הזה הולך ונמאס עלי".
- "מה? למה?".
- "אנחנו צועדים כבר כמה שעות. אין לנו רבע מושג ירוק לאן, בדיוק,
מוביל אותנו הבחור הצעיר הזה. איש לא טורח לשאול מה דעתנו על כל
העניין. מבחינתם העסק סגור. אנחנו מגויסים, אנחנו צועדים, אנחנו
עושים כל מה שאומרים לנו. מה אני אגיד לך, זה לא מוצא חן בעיני".
.
- "יש בזה משהו. את יודעת גיברת, אני מתחיל לחשוב שאת בחורה לעניין".
.
- "שמע, אני לא מתכוונת להיות כלי משחק בידיו של מי-שלא-יהיה. אני
לא מתכוונת להישאר כאן אפילו רגע אחד נוסף. אני מסתלקת. אתה בא,
או שאתה מעדיף להמשיך להיגרר אחרי בעל הכנפיים?".
.
היא אמרה "בעל הכנפיים" בנעימה שהבהירה היטב את דעתה עליו ועל
הצועדים בעקבותיו. ליופ כמעט שלא נותרה ברירה.
.
- "אני בא איתך גיברת. בטח שאני בא איתך. אין לי מה לחפש כאן. אני,
בחיים שלי לא הלכתי בשורה אחרי אף אחד, אז עכשיו, במצבי, אני צריך
להתחיל עם זה? את יודעת מה, יש עוד דבר. למה אני צריך לבנות זוגות
אופניים לכל הפרזיטים האלה מסביב? מה יש, אני חייב כאן משהו
למישהו? שיחפשו להם כושי אחר. אני אבנה זוג אחד, רק לשנינו, ואז
אני ואת, ביחד, נוכל לטייל ולראות עולם. זה רעיון, הא?".
.
- "אהא. זה בדיוק מה שכבר מזמן רציתי לעשות".
.

* * *
.

בעיקול הדרך, לרגלי גבעה קטנה מוקפת חומה, התגלגלו סבתא ויופ
אל תעלת הניקוז והחלו עושים את דרכם במעלה הזרם. הטור המשיך לצעוד,
בקצב אחיד, בדממה, בכיוון בלתי-ידוע. המפקד, שעד אותו רגע היה טרוד
בשיחה עירנית עם כמה מחסידיו שצעדו סביבו, חדל בבת-אחת מניפנופי
הידיים והכנפיים.
.
- "היי! אתם שם!", צעק, "מה אתם חושבים שאתם עושים? חיזרו מיד לשורה!".
חיזרו מיד אמרתי!".
.
סבתא ויופ לא ענו ופתחו במרוצה. הם הקיפו את חומת האבן, על אף
שבעצם יכלו בקלות לעבור דרכה, ונכנסו לתוך שטח בית-הקברות. ליד קבר
תחוח, עמדו כמה אנשים, ספרוני תפילות בידיהם. סבתא ויופ חלפו
ביניהם, דרכם, בריצה שפופה.

בהפתעת מה, זיהתה בהם סבתא את בניה, בנותיה, נכדיה, וגם כמה
שכנים וקרובים-רחוקים. לא נעים לעמוד במזג-אוויר כזה בחוץ. אולי
בגלל זה הם נראו עצובים, קודרים. היה שם גם אדם זר שפער את פיו
לעומת שאר הנוכחים בדרך מעוררת גיחוך. הרוח החזקה שברה את קולו
ונשאה חלקים ממנו אל מימד הקיום של סבתא. כמה צלילים בודדים
הספיקו. היא הכירה את המיזמור. האיש היה שר "אל-מלא-רחמים".
.
.
מוקדש לזכרה של סבתא פנינה, חלוצה, לוחמת אמיצה, אשה חושבת,
משוחררת ועצמאית במלוא מובן המלה, שלימדה אותנו שיושר וחמלה
הם חובה. כל השאר – אופציה.

.
ועכשיו גם לזכר בתה, אמא יפה, אמנית יוצרת שלא השתעממה ולא שיעממה רגע,
ושלימדה אותנו שאמנות זה לא רק דברים יפים, אלא, בעיקר, קושי, ומאבק,
וניסיונות להבין, וסבל, ועצב ותקווה.

.
הולך ופוחת הדור.
.




כתיבת תגובה משלך לקטע