Azgad.com » אוכל את עצמו. האם, באמת, מעבר לנקודה קריטית במרחב מוגבל, ככל שהמספרים גדלים, הולכת מידת החופש ופוחתת?
Azgad.com

אמנות
אוכל את עצמו. האם, באמת, מעבר לנקודה קריטית במרחב מוגבל, ככל שהמספרים גדלים, הולכת מידת החופש ופוחתת?

יבשם עזגד | סגור לתגובות על אוכל את עצמו. האם, באמת, מעבר לנקודה קריטית במרחב מוגבל, ככל שהמספרים גדלים, הולכת מידת החופש ופוחתת?   Share on Facebook

.
לפני כיובל שנים פירסם פרנק הרברט במגזין המדע והמדע-הבדיוני,
אנאלוג, סדרת מאמרים שדנה בדרכים לבקרת חוליות (דיונות) במדבריות
ובחופי אורגון, ארה"ב. שם התגבשו התפיסות שהבשילו באפוס
"חולית", שהפך, ברבות השנים, לסדרה של רומנים שהתפשטה במרחב
ובזמן, כמעט לכל עבר. חולית, אם לומר זאת במשפט אחד, הוא
כוכב-לכת המצוי בעיצומו של אסון אקולוגי שנראה חסר מוצא.
.
בפיו של פארדוט קיינס, האקולוג הראשון של אראקיס (חולית, בשפת
המקום), שם הרברט דברים שנשמעים כמו הכללה ביולוגית אקולוגית
של תורת הכלכלה של מלתוס: "מעבר לנקודה קריטית במרחב מוגבל,
ככל שהמספרים גדלים, הולכת מידת החופש ופוחתת. הדברים האלה
אמורים בבני-אנוש, במרחב המוגבל של מערכת אקולוגית פלנטרית,
כשם שהם אמורים בפרודות גז במכל חתום. הבעיה האנושית אינה
כמה בני-אדם יוכלו לחיות במערכת, אלא איזה מין קיום יתאפשר
לנמצאים בה".
.
חולית הוא כוכב-לכת שממחיש עד כמה רחוק אפשר ללכת על הסקאלה
של "איזה מין קיום". הרברט מתאר אותו כמין חור-שחור אקולוגי, שקרס
אל תוך עצמו, עד שמעבר ל"סף אירוע" מסוים, הוא מתפקד כמו שסתום
חד-כיווני: לא חשוב מה שתעשה, תנאי החיים על פניו רק נעשים קשים יותר. קיינס,
למען האמת, מאמין שיש עוד מים באראקיס, ושאפשר להופכו לגן פורח.
אבל זה יקרה, אולי, בעוד כמה מאות שנים, אחרי שהרבה מאוד חכמים
יתאמצו בכל כוחם לתקן את מה שקילקל טיפש אחד.
.
חולית הוא סיפור מאבקם של אנשים נגד-בעד-עם כוכב-הלכת שעל פניו הם
חיים. והוא גם סיפורן של הדרכים (המשונות מאוד, לפעמים), שבהן משפיע
העולם על תושביו. מערכת הגומלין המורכבת שמתאר הרברט, הדוקה בהרבה
מיחסי הגומלין שמתקיימים, נניח, בין כלב לבין הפרעושים המקפצים בפרוותו.
קיינס, בהרצאתו לפני הדררים (תושביו הקדומים של חולית): "מדובר במערכת
שמקיימת איזון נזיל מסוים, וכל צעד בלתי מחושב בפינה אחת ויחידה שלה,
עלול להחריבה. במערכת יש סדר, זרימה מנקודה לנקודה. אם דבר מה סוכר
את הזרימה – מתמוטט הסדר". אלה דברים שנכתבו הרבה לפני שמדעני
ה"כאוס" טבעו את מושג "תוצא הפרפר". למעשה, כשהרברט ניסח את
ההרצאה הזאת, בשנת 1963, עדיין ייצרו בארה"ב מכוניות בעלות מנועים
של שמונה בוכנות ויותר, בנפח של עשרה ותריסר ליטרים. עדיין הזרימו
כמויות אדירות של חומרי הדברה מסוכנים אל השדות, עדיין טיפלו
בבעלי-חיים בחומרים מזיקים שהגיעו למזונם של בני-אדם, והאפשרות
שמישהו יצא להפגין נגד תרסיסים המכילים CFC, נראתה דמיונית, על
גבול הבלתי-אפשרית, כמעט כמו העולם של חולית.
.
יחסי גומלין בין בני-אדם לסביבתם הם נושאי עבודותיה של אמנית
המולטימדיה הגרמנית סבינה קאצ'ונקו, החיה ועובדת בשנים האחרונות
בברלין. העבודה שהציגה באחרונה בברלין, סיאול, פאריס ובייג'ינג, קרויה
"האן האי" – השם השם הסיני הקדום למדבר גובי, שמשמעותה "ים יבש".
זהו מיצג וידיאו תגובתי, המבוסס על תצלומים מיקרוסקופיים של
מיקרואורגניזמים שנלכדו בפטינה של גרגרי האבק המדבריים שאספה
ממדבר גובי, וכן על דימויים של מרכיבים מולקולאריים שונים שחולצו
מהמיקרו-אורגניזמים האלה, על-ידי שותפיה לעבודה, פרופ'
.
.

.
סבינה קצ'ונקו: האן האי
.
.
דימויים אלה – דימויי החיים המדבריים העתיקים – הוזנו למחשב שבו
הותקנה תוכנה שנכתבה במיוחד למטרה זו, ואשר התייחסה אליהם כאל
"אטומים חזותיים", מעין אבני בניין שמהם המחשב בונה את התצוגה
הדינמית המוצגת לעיני הצופים.
.
העבודה נפתחת בהקרנת תמונה שלווה ושלמה של פטינה מדברית. ואם
איש לא היה נכנס לגלריה, פני הדברים האלה היו נותרים כך, ללא שינוי.
אבל אנשים, הרי נכנסים לגלריות, ומכאן ואילך גלגל האירועים מסתובב.
מצלמת וידיאו שקולטת את האנשים הנכנסים לגלריה, מעבירה את
הנתונים למחשב, שמעבד אותם כך שככל שמספר האנשים בגלריה
עולה, הסביבה הבראשיתית מתחילה לאכל את עצמה עד להרס עצמי,
שנובע מצפיפות שהסביבה אינה יכולה לכלכל. זה אולי הזמן לחזור
ולהיזכר בתיאור של קיינס: "מעבר לנקודה קריטית במרחב מוגבל,
ככל שהמספרים גדלים, הולכת מידת החופש ופוחתת".
.
מדובר בסוג של תובנה כלכלית. משאב הוא משאב. אין הבדל עקרוני בין
משאבי טבע, משאבים סביבתיים ומשאבים כלכליים. כשאתה מוציא יותר
ממה שיש לך, כשאתה נוהג פזרנות במשאביך, אתה יכול לנסות ולתחזק את
המערכת בטכניקה שכיום נהוג לכנותה "בועה". אבל בועה, כפי שלמדנו
(שוב) באחרונה, סופה להתפוצץ. וכשהיא מתפוצצת היא עלולה לצאת
משליטה ולגרום נזקים גדולים שכדי לתקנם יידרש זמן רב מאוד. כמו נוריאל
רוביני ופיטר שיף, הכלכלנים שחזו את המשבר הכלכלי העובר כיום על
העולם, סבינה קאצ'ונקו מנסה להזהיר מפני שואה אקולוגית, ממצב שבו
כוכב-הלכת שלנו יתחיל לאכל את עצמו, בדרך למעבר למודל קיום אחר,
שכלל לא ברור אם בני-האדם נכללים בו.
.
.
.
.
.
סבינה קצ'ונקו: האן האי
.
.
שלום הריבוזום

בעבודה קודמת השתמשה קצ'וקו בגרגרי אבק שנחשבו במשך זמן רב ל"אבק
קוסמי" שהגיע לכאן מעולמות אחרים. גרגרים אלה, שנאספו בדרום איטליה
נמסרו בשנת 1823, בתוך שפופרת זכוכית קטנה, ל"נסיך המדע", אלכסנדר
פון הומבולדט, שהפקיד אותם במוזיאון למדעי הטבע בברלין, שם הם
שמורים עד היום. בינתיים התברר שמקור חלקי האבק האלה אינו רחוק
כפי שחשבו, וכי למעשה הם הגיעו על כנפי הרוח ממדבר סהרה (מתברר
שחלקיקי אבק ממדבר סהרה מספקים מינרלים החיוניים לצמיחה תקינה של
עצים וצמחים אחרים, הן באירופה, והן מעבר לאוקיינוס האטלנטי, ביערות
הגשם של ברזיל).
.
קצ'ונקו הצליחה לשכנע את אוצרי המוזיאון להקצות לה כמה גרגרים עתיקים,
אותם הביאה לשותפה באותה עת, המיקרוביולוג פרופ' וולפגנג קרומברג
מאוניברסיטת אולדנבורג. הוא הצליח לחלץ מהפטינה שלהם חלקי
מיקרואורגניזמים שמהם הצליח לשחזר את הרצף המולקולרי של היחידה
הקטנה של הריבוזום. הייצוג החזותי של היחידה הזאת שימש את קצ'ונקו
בפרויקט שהיא קראה לו "דגל החיים", ושנועד להמחיש את אחדות הגורל
של כל תושבי כדור-הארץ.
.
"ריבוזומים הם המרכיבים המשותפים לכל הצמחים, בעלי-החיים ובני-האדם
בעולם", היא אומרת. "בלי ריבוזומים אין חיים, והנה מתברר שבמובן הבסיסי
והעמוק ביותר, כולנו, כל תושבי הכדור, אחים. אנחנו חולקים את אותו
מרכיב בסיסי, משמע שההבדלים בינינו אינם כל-כך גדולים, ושלמעשה,
המשותף רב, משמעותית, על המפריד. ואם כך", היא ממשיכה בשטף,
"למה, בעצם, שלא יהיה שלום בעולם"?
.
מכיוון שדגל, בניגוד לריבוזום, דווקא מפריד בין העמים, החליטה קצ'ונקו
לעצב דגל על-פי דימויי הריבוזומים העתיקים ממדבר סהרה. את הדגל הזה
ביקשה לתלות בנציגויות דיפלומטיות שונות בברלין. "היו שהסכימו מייד",
היא אומרת. "היו כאלה שביקשו זמן כדי להתקשר לממשלותיהם ולבקש
הנחיות. והיו כאלה שסירבו. שגרירות ישראל, אגב, הייתה בפירוש בין
הטובים. שלוש מעובדות השגרירות, ובראשן קונסולות התרבות, אפילו
ירדו למטה והצטלמו, לבקשתי, מתחת לדגל".
.
עבודה זו הוצגה לראשונה בפורום רוברט קוך, בברלין (המקום שבו הציג
קוך, לראשונה, את חיידק השחפת), בלוויית מקהלה פילהרמונית, שביצעה
– בניצוחו של פרופ' אלכס קונסטנטין – קטע מוסיקלי שנוצר מהמרה של
הרצף המולקולרי של הריבוזומים העתיקים, לתווים.
.




לא ניתן לכתוב תגובות.

 Plugin developed by Jon Fox