Azgad.com » מפציעים, גומרים, זורקים הולכים. "חזית אחת" בגלריה קונטמפוררי
Azgad.com

אמנותביקורת סרטים וספריםמחשבות
מפציעים, גומרים, זורקים הולכים. "חזית אחת" בגלריה קונטמפוררי

יבשם עזגד | סגור לתגובות על מפציעים, גומרים, זורקים הולכים. "חזית אחת" בגלריה קונטמפוררי   Share on Facebook

.
יזכור עם ישראל, את בניו ובנותיו, אמנים ואמניות, שנסקו אל ההצלחה – ובחרו
ללחוץ על כפתור המפלט, ומאז נשמתם ואמנותם צרורות בצרור החיים. במילים
אחרות, יש רק דבר אחד יותר טוב (מבחינת מחיר השוק) מאמן מת: אמן שפרש
מהאמנות (עדיף, אחרי שיא מסוים), ועבר לעסוק בכתיבת ספרי ילדים, חליבת
עיזים, או בפילוסופיה.
.
נטישת האמנות מלווה את האמנות מיום שנוסדה. אברהם אבינו, למשל, עסק
בעיצוב אלילים. עבודות הקרמיקה (חימר שרוף וצבוע) שלו, הוצגו בחדר התצוגה
של העסק המשפחתי ("תרח ובנו – עיצוב אלילים"), וזכו להצלחה ניכרת בקרב
תושבי האימפריה העיראקית הקדומה. עד שיום אחד הוא התחיל לשמוע קולות
("לך לך"), לקח מקל גדול, שבר את כל הפסלים (פסילים), הפך את המקל למקל
נדודים – ועבר לעסוק בפילוסופיה.
.
הציטוט הראשון ברשימת הציטוטים החודשיים שמופיעים בראש האתר הזה, שייך
לליאונרדו דה-וינצ'י: "אמנות לעולם אינה נגמרת. היא רק ננטשת". ג'יי די סלינג'ר
לא הוסיף לכתוב אחרי "התפסן בשדה השיפון". אריק איינשטיין חדל מלהופיע לפני
שנים. נטישה בשיא היא פעולה שהשכל ממליץ עליה. היא ממקסמת את הערך
של ההישגים, היא מאפשרת פנאי (עיסוק בפילוסופיה, או בכל תחום אחר שמספק
מזור לנפש), היא מבטיחה חיי נצח בתודעה הציבורית, עם "הופעות אורח", מעת לעת,
סוג של נסיעה בזמן, או סיאנסים שמתדלקים את המשך קיומו של הזיכרון הציבורי,
ולעיתים אפילו מעצימים אותו עד כדי מיתוס.
.
מנגנון השמדה עצמית
.
ארנון בן דוד היה אמן שטס גבוה בשמי האמנות הישראלית. אבל יום אחד, אחרי
תערוכת ענק שהציג בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל-אביב ("עבודות
חדשות"), ושבפתיחתה נישא, החליט (במודע, או שלא במודע) שזה הרגע שאותו
כדאי לקבע, הן בזכרונו שלו, והן בזיכרון הציבורי לגביו. הוא הפעיל את מנגנון
ההשמדה העצמית שטבוע בכל אמן, ובכל עבודת אמנות, ובכל רעיון באשר הוא
(ממש כמו מנגנון ההשמדה העצמית הטבוע ברוב התאים החיים) – ונעלם מהנוף
המקומי כשדמותו, ברגעיו הגדולים, עדיין צרובה על רשתיות עינינו.
.
ועכשיו בא דורון רבינא, ומזמין אותו לביקור מולדת קצר בתודעה שלנו, תוך כדי
דיון במהותה של "תערוכה", כמעין קו מטרה, חזית אחת שאליה מוטלות תוצאותיו

של מאמץ אמנותי שנמשך, לעיתים שנים רבות, עם עליות, מורדות, פיתולים

ומעצורים. הצגת התערוכה על קיר אחד, פאה אחת של חלל הגלריה, יוצרת

תחושה שמדובר, במידה מסוימת, בסוג של הטלה גיאומטרית, סוג של השטחה,

או מתיחת פנים (שהיא על גבול העמדת הפנים). סוג של "הצגה לאורחים" שילדים

בבתים מסוימים נדרשים לעיתים להציג.
.
בגדי אשתי המתה
.
על ה"חזית האחת" תלה רבינא מקבץ מסדרת עבודות ריאליסטית הקרויה

"מצעד החפים מפשע", המציעה "פריימים" שונים מ"סרט" שכביכול צולם

ושממנו נגזרה תמונה אחת שנדפסה בעיתון יומי. כל אלה "הוסקו" מתוך התמונה

הבודדת, כסוג של מסע בזמן, שמרמז על כוונת נטישה מתגבשת. מעל לסדרה זו,

תלויה סדרת העבודות הקרויה "בגדי אשתי המתה" – שהיא, בדיוק כשמה,

בגדי אשתו הראשונה של האמן, שמתה, כשהם מודבקים, כהווייתם, על פלטות

דיקט, כך שהם גלויים לעין כל, אך לאיש (ולאשה) אין עוד יכולת לעשות בהם

כל שימוש. לראותם בלבד. סוג של סיאנס, או הנכחה של מישהו שנטש, ובעשותו

כן, נטע רעיונות של נטישה במי שנשאר מאחור.

.

לפני ההצלחה, אחרי מות
.
לצד עבודותיו של בן דוד מוצג מערך של עבודות אמנות של שלושת האמנים

האחרים (עבודה אחת בלבד לכל אמן). קארסון פיסק-ויטורי משיקגו, ומתיאו

לאבאנשי משוויץ, שניהם צלמים צעירים, בראשית הצלחתם, שאת עבודותיהם

בחר רבינא להקרין (ולא לתלותן), כתזכורת לזמניות; ועבודה אחת (רישום) של

יצחק דנציגר (1916 – 1977), שסוגר את המעגל בהתאיינות מלאה וסופית.




לא ניתן לכתוב תגובות.

 Plugin developed by Jon Fox