טנצר המניאק, האנטי-גיבור מסדרת הטלוויזיה הכמעט נשכחת "שמש" (בכיכובם של צביקה הדר ואורלי ויינרמן), אינו מודע לעובדה שהוא נועל את נעליו של טנצר אחד – זה של עגנון מ"פנים אחרות".כן, כן. ישעיהו טנצר המניאק, זה שאוכל פסטרמה בלי הכרה, הוא בעצם דמות בעלת שורשים ספרותיים עמוקים ביצירת שמואל יוסף עגנון. כמו "שמש", גם יצירת עגנון עומדת על הגבול הדק שבין תיאור הווי החיים כמו שהוא, לבין טקסט בעל סדר יום חברתי המתואר בסיועה של נימה אירונית חדה וביקורתית. אותה נימה אירונית כפי שהיא באה לידי ביטוי ב"שמש", וגם – כאמור – מאפיינת את יצירת עגנון, מבוססת על שורת אפיזודות שהקשר ביניהן נראה מקרי לחלוטין: סדרת מעשים ומאורעות חסרי תכלית ומשמעות. האפיון האירוני מתבסס על חוסר המודעות של הדמויות עצמן לשני המישורים – המושמע והמשתמע – של דבריהן והתנהגותן: הן ישעיהו טנצר המניאק מ"שמש" והן ד"ר טנצר מ"פנים אחרות" לש"י עגנון כלל אינם מודעים להיבט הסאטירי של דמויותיהם שלהם.
פרק שלם בסדרה "שמש" עשוי לסוב סביב הזהב הנושר משיניו של טנצר, ואף על פי כן ינהג ישעיהו טנצר כמנהגו – לא עולה בדעתו הקשר בין מעשיו לבין הבהלה לזהב המתחוללת בתנועה המאסיבית אל המעיין שבחצרו האחורית של שמש. כך גם ד"ר טנצר מ"פנים אחרות" אינו מודע להשפעתו על הסובבים אותו בעולמו. אינו מודע, ואינו מביע סימנים – ולו ראשוניים – של עניין.
מה מניע את טנצר המניאק? הוא פותח את חגורת מכנסיו כשעוגן מסכימה "לעשות לו טובה", אך רוכס אותה שנית באדישות קרירה כשהיא יוצאת מן החדר נסערת; עוגן מרימה את קולה, נעלבת, שואלת שאלה משתאה ("מה אתה חושב, שאני בלונדינית מטומטמת?"), בעוד ט. ישעיהו פונה אל הטלפון הנייד שלו ומחייג הלאה, לא שוקל אפילו לענות, ולעסוק ב"מה שהיה". ספק אם דבריה חודרים כלל לתודעתו. דוקטור טנצר של עגנון מחזר אחרי נערה אף הוא, נוטל "את ידיה בידיו הגדולות והקרות כשהוא מביט בה באותו מבט צונן ואורב של בעלי הנאה שהנאתם מפוקפקת בידם" . הנאתו "הכפולה" לא באה לו מחיבתו לאישה שאחריה הוא מחזר, אלא דווקא מתוך היותה מחוזרת על ידי אחרים: דוקטור טנצר, אומר הרטמן בסיפור, "אינו אוהב שום אישה מחמת עצמה, בשביל שהיא נאה, בשביל שהיא כך או כך, אלא מפני שהיא אשת איש, הואיל ואחר נתן עיניו בה לטובה, יפה היא בעיני טנצר".
ההסתכלות בצלחתו של השכן טבועה כנראה בשני הטנצרים: אם בדוקטור טנצר העגנוני ניכר הדבר רק במישור הרומנטי, הרי שבגירסה העדכנית של "שמש" גלשה הגישה (הידועה לשמצה, שהרי בשלה זכה טנצר לכינוי "המניאק"), גם למישור הקריירה. וכך, כשמחליט ט. ישעיהו המניאק לכתוב ספר רב-מכר הוא מציע לרם אורן את "הלב 2": העתק מדויק, מילה במילה, של הגרסה המקורית, בשינוי האות הראשונה בדמות הגיבור – ברקו, ולא מרקו (זכויות היוצרים מחייבות). כששמש מארגן שמחה בחצר האימפריה, מנפץ טנצר את החגיגות רק כדי לזכות בחצי מדמי הקנס המוטל על ידי פקח העירייה שהזמין במיוחד, כדי לזכות ב"חצי מאלף חמש מאות זה שבע מאות חמישים".
את כל מהלכיו מנהל ט. ישעיהו בקור רוח שליו להפליא. את כל שאר הדמויות אנחנו רואים עצובות, מדוכאות, בוכות וצוחקות לפרקים. "אבל טנצר," כפי שאומר עליו הרטמן ב"פנים אחרות", "לעולם נפשו סתומה". גם טנצר המניאק של "שמש", ספק רב אם רגשות קיימים בו. כמו קודמו הספרותי, נראה שגם אם הוא מרגיש, הרי זו "הרגשה שכלית". גם טנצר המניאק וגם טנצר העגנוני הם הדמויות המשכילות והמלומדות ביותר במסגרת העולם הבדיוני שבו הן מתקיימות. נראה שאם להסתמך על האמנות כמתארת מציאות, מתאפיינת דמות המלומד העברי לא רק בקינוח משקפיים עבים (דוקטור טנצר העגנוני גם הוא מרכיב משקפיים), אלא גם, ובעיקר, בשאיפת בצע. "מה יצא לי מזה?" , שואלת אתי את ישעיהו טנצר באחד מפרקי "שמש", כשטנצר מבקש את עזרת סבתה בייצור המוני של ג'חנונים, לרגל תחרות ספר גינס באכילת ג'חנונים, שאלה שמשאירה אותו לרגע פעור פה. "מה זאת אומרת", הוא עונה לה, כמייצג 50 שנות מלומדות עברית ארץ ישראלית, "כסף, כוח, תהילה".
