לא הסוף הוא החשוב, אלא הדרך שבה מגיעים אליו

.
אגנס נאטר, גיבורת הספר "בשורות טובות" מאת ניל גאימן וטרי פראצ'ט
(תרגום: בועז וייס. הוצאת אופוס. 338 עמודים).
.
הכל הלך כל כך טוב במאות האחרונות, חשב השד קרולי, מי שהיה
הנחש שפיתה את חווה לדבר עבירה, אבל ככה זה. אתה חושב שאתה בפסגת
העולם ולפתע הם מפילים עליך את גוג ומגוג, את יום הדין. המלחמה
הגדולה. הקרב האחרון. שמים נגד הגיהנום, שלושה סיבובים, נפילה אחת,
בלי הארכה. וזהו זה. אין יותר עולם. זוהי המשמעות של סוף העולם. אין
יותר עולם. רק שמים נצחיים או גיהנום נצחי, תלוי מי מנצח במלחמה.
השד קרולי לא ידע מה גרוע יותר.
.
השמים והגיהנום מחליטים לברר, פעם אחת ולתמיד, למי יש יותר
כבוד. והפרוצדורה של הבירור הגדול ידועה היטב לכל מי שקרא אי פעם
בספר ההתגלות (הברית החדשה). הים יהפוך לאש, מתהומותיו תעלה מפלצת
ענקית, גשם של דגים ירד על הארץ, הירח יהפוך לדם וארבעה רוכבים
ירכבו דרך הסערה, ושמותיהם: מלחמה, מגיפה, רעב ומוות.
.
הבעיה היא שהשד-נחש קרולי דווקא נהנה מאוד מחייו על האדמה. יש
לו ג'וב טוב (סוכן סמוי של הגיהנום), והוא, כמו שאומרים, עושה חיים.
משחק אותה. הוא לא רוצה את כל הבלגאן של מלחמת יום הדין, והוא – בזה
הוא ממש בטוח – לא רוצה שהעולם יהרס ושהוא יצטרך לחזור לשאול
ולהשתבץ בסידור העבודה שם.
.
קרולי זקוק לעצה, למישהו שיקשיב לו ויבין אותו. ובמצב העניינים
הנוכחי, יש רק מועמד אחד לתפקיד הזה: אזירפאל, הסוכן הסמוי של השמים
על כדור-הארץ. אזירפאל הוא מלאך. למעשה, הוא המלאך שגירש את חוה
ואדם מגן עדן, אבל במחווה של השתתפות בצער, העניק להם את חרב האש
המתהפכת שלו, כדי שיוכלו להתחמם בחורף, ולבשל לעצמם ארוחת צהרים
חמה. קרולי ואזירפאל הם אויבים ותיקים, ולפיכך הם בעצם ידידים. הם
חולקים כל כך הרבה תחושות וחוויות וזכרונות, והם מבינים זה את זה
כמעט ללא מלים.
.
גם אזירפאל קיבל הוראות ממפעיליו בשמים, בעניין המלחמה
המתוכננת, וגם הוא לא כל כך מתלהב מהרעיון של סוף העולם. יש לו
כאן, בלונדון, חנות ספרים קטנה, והוא נהנה לשבת בה ולפגוש לקוחות
מעניינים. השנים מחליטים, כנגד כל הסיכויים, לסכל את הפרוצדורה
המורכבת המובילה אל האמא של כל המלחמות.
.
בשביל זה הם צריכים למצוא את הילד. הילד הוא האנטיכריסט
שהשדים בשאול מכנים אותו "בנו של אדוננו". האנטיכריסט הצעיר
מתקרב לגיל אחת עשרה, זה הגיל שבו הוא אמור להתחיל לממש את יעודו,
כלומר, להוביל את כוחות האופל במלחמתם נגד צבא השמים. אם הנחש
והמלאך ימצאו את הילד ויתקעו לו לראש חתיכת מתכת קטנה, למשל, קליע
של רובה צלפים, הם יעצרו את כל פרוצדורת יום הדין, ויזכו לעוד
קדנציה של סתלבט על כדור הארץ.
.
השאלה היא איפה הילד. בעת הולדתו ביצעו סוכני השאול כל מיני
להטוטים של החלפת תינוקות, במטרה להביא את הרך הנולד למקום מבטחים,
שם יזכה לחינוך ולאימון מתאימים שיכשירו אותו ליעודו, הרחק מעינם
הצרה של בני האדם. קרולי השתתף במבצע הלידה, והוא מאמין שהוא יודע
איפה אפשר למצוא את "בנו של אדוננו". אבל הוא לא יודע שמשהו השתבש,
ושהילד הרשמי הוא בכלל לא "הילד", ושה"ילד" האמיתי חי לו כמו פיטר
פן במקום שכוח אל, בלי שאף אחד יבלבל לו את המוח בדיבורים מיותרים
על "יעוד" וכו'.
.
המצב מסתבך עוד יותר, כאשר מתברר שעל לוח המשחק פועלים כוחות
נוספים, כמו צבא ציידי המכשפות, וצאצאיה של המכשפה האחרונה שנשרפה
באנגליה, אגנס נאטר. אגנס הנחמדה מילאה את מעילה בחומר נפץ
ובמסמרים, וכך קרה, שמכל האנשים שנאספו בכיכר לחזות בהעלאתה על
המוקד, לא נותר איש שיוכל לספר על החוויה. אחרי זה, לא פלא שהם חדלו
מלשרוף מכשפות. אגנס ידעה לראות את הנולד, ללא ספק. היא גם כתבה
ספר שלם של נבואות נחמדות ומדויקות על העתיד. וצאצאיה המגדירים את
עצמם "צאצאים מקצועיים", עוקבים אחר הנבואות, מפרשים אותן, ופה ושם,
כאשר העניין קשור לתנודות בבורסה, למשל, הם גם מרוויחים מזה
משהו.
.
אזירפאל וקרולי היוצאים לחפש ולעצור את "הילד", מבהירים לעצמם
תוך כדי כך כמה עניינים, כמו למשל, האם שוטרי התנועה הם יצירי
הגיהנום, או שליחי גן עדן. הם גם מנסים לברר (לא תמיד בהצלחה) מהו
הדבר הנכון לעשותו. אזירפאל רוצה לעשות את הדבר הנכון. קרולי משתדל
להימנע ממנו. והם גם לומדים את מה שהם ידעו תמיד: שאי-אפשר להילחם
נגד הגיהנום והשמים בעת ובעונה אחת. הבעיה היא, שבעניין הזה
(נחיצותה של המלחמה), השמים והגיהנום משתפים פעולה ודוחפים לאותו
כיוון. שניהם בטוחים שינצחו.
.
העלילה זרועה רמזים, קריצות ובדיחות, שקופצות לרגע, מצננות את
האווירה – ונעלמות מבלי להפריע לזרימה השוטפת. השילוב הזה, בין
עלילת מתח, בחינה מקורית של רעיונות תיאולוגיים ופילוסופיים ותיקים,
והומור, הוא המאפיין הייחודי של הספר הזה. אם אין כאן "ספרות
גדולה", הרי זה רק מכיוון שהמחברים ביקשו לומר כמה דברים על העולם,
באופן ברור, לא מוסווה ולא "מתוחכם" ככל האפשר. בשורה התחתונה, זהו
ספר מקסים, משעשע ומעורר למחשבה בעת ובעונה אחת.
.
אה, כן, בעניין הסוף (לכל ספר יש סוף): אפשר לגלות אותו ללא
חשש פגיעה בעניין הקוראים, מכיוון שאגנס נאטר, כאמור, כבר לימדה אותנו
שלא הסוף הוא החשוב, אלא הדרך שבה מגיעים אליו. ובכן, בסוף, ארבעת פרשי
האפוקליפסה חוזרים למקום שבו היו תמיד: לבם של בני האדם. אבל, כמו
שאמר המוות, הם יחזרו. הם לעולם אינם רחוקים. אבל בינתיים, "האורות
נדלקו. התרבות האנושית חדלה לגלוש לעבר הכאוס והחלה לכתוב מכתבים
לעיתונים באשר לקשיי החיים המודרניים".
.