מעוף כלולות – פרק שלושה-עשר

.
הספר "מעוף כלולות" נכתב בשנת 1993 וראה אור בשנת 1994 בהוצאת "כתר".
.
פרק שלושה-עשר.
.
והחיה העולה מן התהום תעשה עימהם מלחמה, תנצח אותם ותהרגם.
(הברית החדשה, ההתגלות, י"א" – 7, שני העדים).
.
***
.
החדפס החליק על המסילה בקצב אחיד, בשקט. כאילו שהוא היחיד
בשטח שיכול להבטיח ולספק יציבות והמשכיות. בקרון האחרון ניסו
השלושה לחטוף תנומה לפני שיאיר הבוקר, ואתו יגיעו נמלי הדייגים
שלחוף הים הצפוני. צ'ארלי מתח את רגליו על הספסל האחורי, בצמוד
למחיצת תחום המטען שמאחוריה הוסתר הטרקטור. נלי, כמו תמיד, התכרבלה
לצד בויקו, ונילנלה. בכיס מעילה העליון אחזה מחרוזת צוואר עם תליון
פלאסטיק מוקשה, שבשעת הדחק יוכל אולי לשמש אגרופן קטלני. צ'ארלי היה
חבר, ולא הייתה לה שום סיבה הגיונית לחשוד בכוונותיו כלפיהם, אבל מצד
שני, מאז אותו ערב, על גדת הפלג, מרחק צעדים אחדים מהמקום שבו ישן
בויקו, לכדה לא פעם את מבטיו המתמקדים בה. והוא ירה ללא היסוס
ובדייקנות מבהילה בברון השודד (איך הוא קרא לעצמו? ליירד גלאסבורו,
או משהו כזה) ובמלוויו הג'נטלמנים. בויקו, היא הודתה למזלה הטוב
על כך, לא הבחין בתקשורת הסמויה האינטנסיווית מאוד המתנהלת ביניהם.
שפת הגוף ניתנת לקריאה רק בצירוף להקשר, והוא אפילו לא חשד בהקשר
המתאים. אולי דווקא משום כך ראתה את עצמה אחראית להגנה מפני צ'ארלי,
במקרה שרגשותיו יתגברו עליו ויניעו אותו לתקוף אותם בגלוי. בויקו
שכב על גבו לאורך הספסל, ידו האחת חובקת את נלי, ומבטו משוטט על
תקרת הקרון המתנודדת.
.
כך מצא אותם האיש שעלה לחדפס בתחנה הקודמת. הוא פתח סדק בדלת
שבין הקרונות וסרק את הספסלים במבט מהיר. או, אתם כאן, פתח ללא
הקדמות, כבר עברתי את כל החדפס הזה לאורכו. טפו. בחיים לא ראיתי
קרונות מטען רבים כל כך ומסריחים כל כך, שמחברים בין קרונות נוסעים
מעטים כל כך. הא. הא. נלי ובויקו הזדקפו במושביהם. צ'ארלי נותר על
משכבו, אבל נלי שזרקה מבט קצר לעברו, הבחינה בעפעפיו הרוטטים, והיא
ידעה שידו הנתונה עמוק בכיס מכנסיו, אוחזת בקת האקדח, ואצבעו על
ההדק. פניו של האיש שבפתח היו עגולים, שטוחים ולבנים. פני ירח, חשבה
נלי, והגדרה זו נעשתה מתאימה עוד יותר, כשהוא הסיר את קסקט הצמר
האפור שחבש, וחייך חיוך רחב. הוא הזכיר לה משהו, אבל היא לא הצליחה
לזכור מה הדבר בדיוק. מאוחר יותר נזכרה ב"שושנה של חודש מאי",
הביטוי השגר של אימה. מה אתה מחייך כמו שושנה של חודש מאי, הייתה
אומרת לבעלה, אביה של נלי, כשזה חזר הביתה מיום מוצלח, או ממשחק
קלפים שניצח בו, ושלח אליה מדלת הבית חיוך של שביעות רצון עצמית.
.
גברתי, אדוני, אמר השושנה של חודש מאי וסילק קווצת שיער שיבה
מרדנית ממצחו. מאחורי קווצת השיער הבודדת הזאת, השתרעה קרחת עד
לאזור ההיקף של העורף שבו חזרו השערות וצמחו. גרגורי מק'אולי,
אסטרונום, שמח להכירכם. גרג בשבילכם. שושנה של חודש מאי, חשבה
נלי, שושנה של חודש מאי. השושנה חייך שוב, על אף שלא היה זה חודש
מאי, ונראה כל כך לא מזיק, עד שנלי נחרדה כשחשבה על אצבעו של
צ'ארלי המתהדקת עכשיו, ללא ספק, על הדק האקדח. היא החלה לנוע כדי
להתייצב ביניהם, ואז קפאה למשמע דבריו של האיש. הוא דיקלם:
.
…
וסח וירג'יל": בנור הזה, בן-חמד,
אולי תותן לכאב, אך לא למוות
.
אך באתי בו, ולכור זכוכית מותכת
עתה לצלול ולהתקרר נכספתי
כן שם, עד אין שעור, גבר הלהט.
וכה הוספתי כוסף עלי כוסף
לבוא על שיא ההר, עד עם כל צעד
לעוף אל-על אמצו בי הכנפיים.
את להב אש-חלוף ואש ניצחת
ראית, בני, ולמלכות הגעת,
בה לא אדרוך עוד בשכלי אנוכי
.
נלי התיישבה לאט במקומה. מראה השושנה המחייכת של חודש מאי
התחלף לה במראהו של בור שחור, מעלה עשן. דאנטה, אמרה בשקט. המצרף,
אישר האיש, גרג, חשבה נלי, שיר עשרים ושבעה. הוא חייך שוב, והפעם
חייכו גם עיניו. פיל ברס דורש בשלומך, בחור, אמר. ומה עושה היום
אביך? למדתי יחד אתם בכיתה, אתה יודע, ואביך היה המבריק והמבטיח
שבינינו. בקושי הצלחנו לעקוב אחר מחשבתו. בבקשה, לחש בויקו, פניו
החווירו, משהו קשה התחיל להתעבות בשיפולי בטנו, בבקשה, אל תתחילו עם
זה שוב. כמה פעמים אתם חושבים שאפשר לפרוט על אותו מיתר?
.
אתם מתוחים, הבחין סופסוף האיש, אבל אין לכם שום סיבה לדאגה.
עליתם על משהו, וזה אומר, קודם כל, שאתם ראויים להערכה. לא תינזקו
מזה, על דברתי. הוא חייך שוב את חיוך השושנה של חודש מאי. מה תוחלת
החיים של שושנה? חשבה נלי, אבל אתם חייבים לדעת לשמור על המידע
הזה, ולהימנע מגרימת נזקים לעניין כולו. לכן ביקש ממני פיל לעלות על
החדפס הזה ולסגור אתכם את העניין מהר ככל האפשר. הוא היה בא בעצמו,
אבל טיסת מצעוף מהמקום שבו הוא נמצא עלולה הייתה להימשך זמן רב מדי.
הסופה בדרום מתחזקת, אתם יודעים. כדי להגיע לכאן בזמן הוא היה זקוק
לטיל. הוא צחק. ואני, ממצפה הכוכבים הקטן שלי בנורת-אולפול, יכולתי
פשוט לנעול מגפים ולעלות על החדפס, והנה אני כאן.
.
אז איך אתה חושב לחסל אותנו? זה היה צ'ארלי, שהתרומם ממושבו.
נלי הבחינה בידו שהייתה נתונה עמוק בכיס מעילו. פה-פה-פה. פימפם גרג,
אנחנו לא מחסלים אנשים, אנחנו מצרפים אותם אלינו. באמת? קולו של
בויקו היה טבול בתערובת של ציניות וחוסר אמון. במה זכינו? הרי רק
לפני זמן קצר פיל שלך טיפל בי כמו שמטפלים בחרק טרדן. ניפנף אותי
בלי להרגיש בכלל. גרג נראה מופתע. הרי אמרתי לך, עליתם על משהו. אתם
ראויים להערכה. אנחנו לא מנפנפים אנשים שראויים להערכה. אנחנו
זקוקים להם. לכם, זאת אומרת.
.
המשהו שעלינו עליו, שאלה נלי, הוא עניין הרצפים הגנטיים של
הדינוזאורים והצרעות? גרג הביט בה, ולרגע נדמה היה שמחשבותיו נודדות
הרחק מכאן, אבל הוא חזר במהירות אל המציאות. גם זה, אמר. תראו,
הוא הפעיל את מסופו והביט בסימן הזמן, יש לנו עוד כמה שעות עד
לתחנה הבאה. מכיוון שלפי מה שהבנתי כבר גיליתם את העיקר בכוחות
עצמכם, לא איכפת לי לעזור לכם לעשות מעט סדר במידע שהשגתם, בתנאי
שתבינו שבתחנה הבאה נעשה כולנו מה שפיל יורה לנו לעשות.
.
נלי ובויקו הנהנו. הוא ניקה בידו את המושב, משך את מכנסיו מעט
כלפי מעלה, והתיישב באנחת רווחה. נתחיל בהתחלה, אמר והשתתק לרגע,
עד שארגן את מחשבותיו והתחיל מחדש. תסתכלו מסביב. לא כאן, תסתכלו
על המציאות העולמית שבה אנו חיים. ערי ענק צפופות, מחסור מחריף
באנרגיה, ירידה מתמדת – אטית, אבל מתמדת – באיכות החיים, נתק מלא,
נתק ביולוגי מלא, בין המדענים לבין שאר האנשים, שאם נרצה או לא
נרצה, אנחנו יודעים ומבינים שהם האנושות, הם העולם, ולא אנחנו.
אנחנו חיים בתקופת דמדומים. שקיעה אטית ורוגעת, מין ימי ביניים
מודרניים, מין תקופה, שברור שמשהו חדש ושונה חייב לעלות ולצמוח
ממנה, מכיוון שכך לא יוכלו הדברים להמשיך ולהתנהל עוד זמן רב.
.
דאנטה חי בתקופה כזאת, והוא חזה את השינוי העתידי בקומדיה
האלוהית שלו. קרלייל הרי דיבר על כושר הנבואה של דאנטה, אבל איש
כמעט לא התייחס לזה ברצינות. הוא טעה רק בדבר אחד, רק בתחנה אחת.
השינוי שסיים את תקופתו, פתח את הזמן החדש. השינוי הגדול שהוא חשב
עליו, והצפין אותו ביצירתו, שינוי ביולוגי אמיתי, צרוף, מתרחש
כנראה רק עכשיו, בתקופת הדמדומים של הזמן החדש. הדינוזאורים…
התחיל בויקו. הדינוזאורים, קטע אותו גרג, עברו כנראה את אותו
התהליך…. "וסח וירג'יל, בנור הזה, בן-חמד, אולי תותן לכאב, אך לא
למוות!". זה משפט המפתח. מדי פעם, בתדירות נמוכה מאוד, מתפתחים בכל
מין ביולוגי פרטים שמסוגלים, באמצעות מה שמחוסר שם מתאים אחר אפשר
אולי לכנות בשם אוטו-טלקינזיס, ובכן… הוא היסס לרגע והמשיך. ובכן,
הם מסוגלים לשחק – פיסית – ברצף הגנטי של עצמם, ובכך לשנות את
עצמם.
.
כמו קוסם שהופך את עצמו לארנבת, אמרה נלי. גרג חייך. בדיוק. זה
לא קל גם בשביל מי שפיתח את היכולת הזאת, והניסיון מראה, שמעט מאוד
פעמים, בעלי חיים נוטים להשתמש ביכולת הזאת שלהם, אם רק יש להם
ברירה. כלומר, הם עושים זאת רק כמפלט אחרון, כאשר זו הדרך האחרונה
שנותרה פתוחה לפניהם, לצורך הישרדות עצמית. וגם בזה לא די. ראית את
התמליל המפוענח בספרייה של "סלע האהבה". וזה מתואר במפורש גם אצל
דאנטה, ובעוד הרבה מקומות. ובעצם, האפשרויות הפתוחות בפני
האוטו-טלקינטים אינן רבות כל כך. הם לא יכולים, באמת, להפוך את
עצמם לארנבים. הטכניקה הזאת אינה מאפשרת ירידה במדרג ההתפתחות, רק
עלייה. וכך, לפני מינים שונים של אוטו-טלקינטיים, דינוזאורים,
ארנבים ואנשים, יש רק אפשרות התפתחות משותפת אחת. כולם יכולים
להתפתח רק ללהק צרעות.
.
ידעתי, אמר בויקו. גרג עצם את עיניו והרכין את ראשו. נכון,
ידעת, אישר. אחרת לא הייתי מספר לך את זה. בכל אופן, לרוע המזל, לא
כל מי שהוא אוטו-טלקינטי, גם אם כל אפשרויות ההישרדות האחרות חסומות
בפניו, מצליח בכך. כמה דינוזאורים הצליחו, זה ברור ומוכח ואינו מוטל
בספק. אבל הם עשו זאת רק כשעל הארץ כבר ניתך בפועל מטר שביטים, והם
ירדו לשם כך לתוך לועו של הר געש פעיל. זו לא השערה שמבוססת רק על
הפיענוח החלקי שקראתם. היום אנחנו יודעים בבירור את מסלולו של מסע
המילוט שעברו הדינזאורים האוטו-טלקינטים, ואנחנו גם יודעים ומכירים
את הר הגעש שלתוכו ירדו. הוא עצר לרגע, כדי להדגיש את הדברים הבאים,
והמשיך. המסלול עבר ממש כאן, מאירופה דרך אנגליה, אל הלוכים
בהיילנדס של סקוטלנד, ומכאן, דרך הים הצפוני שהיה אז קפוא, להר הגעש
אסקג'ה שבאיסלנד. הוא שילב את ידיו מאחורי עורפו, נשען על המושב,
צמצם את עפעפיו – ודיקלם:
.
כל ההילות שביבי לבה התיזו
כמו זיקי ברזל מכור הלהב.
כל הזיקים אחר אישן נמשכו
והמונם רב מחיטי זרוע
המוכפלות במשבצות אשקוקי
.
ושיר עבר מלהק אלי להק…
.
דאנטה, העדן.
.
אבל האריה של שמשון… התחיל בויקו, אבל גרג קטע אותו שוב.
האריה של שמשון הצליח לעשות זאת, כנראה, בדרך אחרת שאינה ידועה לנו.
או ששמשון הרג אותו בדרך שגרמה לו סבל רב במיוחד. בכל אופן, גם
הפגרים מצמיחי הצרעות של ורגיליוס עדיין מפליאים אותנו בהצלחתם. אבל
לעומתם, אנחנו מכירים, לצערנו, הרבה מאוד כישלונות. הזקן איש כרתים,
למשל, אם אתם רוצים להישאר בתחומי יצירתו של דאנטה, אותו ספק אדם
ספק מכונה, השופך על סביבותיו דמעות של תופת, אבל לא רק הוא. מתברר
שהמפתח אל האוטו-טלקינזיס המעשי, אל העולם הבא אם תרצו, הוא היכולת
לעמוד בסבל עליון, מתמשך, ובכל זאת לא לוותר על שאיפת החיים, ולא
לשאול את נפשך למות.
.
זה מזכיר סיפור ערבי ישן, אמרה נלי, על שני אחים שנחשבו
לגיבורי הכפר, אבל לא היה ברור מי מהם עולה על האחר בגבורתו. יום
אחד החליטו לברר את העניין, ולשם כך קבעו תחרות ביכולת עמידה בסבל.
כל אחד מהם הכניס את בוהן ידו לפיו של אחיו, ושניהם החלו לנשוך.
הראשון שלא היה מסוגל לעמוד בסבל וביקש להפסיק, הפסיד בתחרות, ואחיו
הוכרז לגיבור הכפר. ואז פנה המפסיד אל אחיו. "אחי", אמר לו, "אתה
באמת גיבור. לא תיארתי לעצמי עד להיכן מגיע גבורתך. נפלא מבינתי,
איך יכולת לעמוד בסבל רב כל כך, איך עשית זאת?" היא עצרה לרגע,
מיקדה בהם מבט שאמר שהנה באה הפואנטה, והמשיכה, "האמת היא", ענה לו
אחיו, "שאילו רק המשכת לנשוך ולסבול עוד שנייה אחת, הייתי אני נשבר
ומבקש להפסיק".
.
סיפור טוב, אמר גרג, מתאים. סיפור ערבי אמרת? מעניין. בכל
אופן, איפה היינו? בדמדומים. הפריצה הביולוגית לא באה בימיו של
דאנטה, משום שאז הייתה לאנושות ברירה, והחל הזמן החדש. לדינוזאורים
לא הייתה ברירה. מטר השביטים עמד להכחיד אותם בין כה וכה,
והאוטו-טלקינטים שבהם יכלו לבחור: להתפתח לצרעות, או למות. וזה,
פחות או יותר, מצבנו היום.
.
מה אתה מנסה לומר לנו? שאל בויקו, שאם לא נתפתח לצרעות נמות ?
פניו הביעו אי אמון. במלה אחת, אמר גרג, כן. מטר שביטים חדש עתיד
לרדת על הארץ בעוד זמן לא רב, כתוצאה מקונסטלציה כבידתית מסוימת
שמתגבשת והולכת כתוצאה מתנועה יחסית של גופים אסטרונומיים שונים.
אני אסטרונום, אמרתי לכם ?וזהו בדיוק תחום המחקר שלי. בכל אופן, אחת
לכמה מיליוני שנים נוצרת בגזרת היקום שלנו קונסטלציה של גופים שמערך
כוחות הכבידה שלהם גורם לשביטים מענן אורט ומחגורת קוויפר, לנוע
בהמוניהם לכיוון מרכז מערכת השמש. כמה מהם, מעטים בחישוב סטטיסטי,
פוגעים בארץ, אבל זה מספיק כדי לשנות את התנאים האקלימיים למשך זמן
רב, מה שמביא לחיסול בעלי-חיים רבים. ככה הלכו הטרילוביטים לפני
הדינוזאורים, וכך הלכו גם הדינוזאורים עצמם – פרט לאלה שהתפתחו
לצרעות. ובדרך הזאת – מצדי אתם יכולים לקרוא לה דרך כל בשר – הוא
חייך ונלי החלה לשנוא אותו, ילכו גם כל האנשים שלא יצליחו להתפתח
מבעוד מועד לצרעות. זה המצב רבותי, חד וחלק. לכן אני בטוח שלא תרוצו
לספר לכל העולם את הסיפור הזה, כדי שלא יתחיל כאן ציד אנשי-צרעות,
כמו שנעשה בימי הביניים. גם ככה הסיכויים שלנו לצלוח את המשבר
ולהגיע אל תקופת החיים הבאה של הארץ, הם מעטים מאוד. והתנפלות כזאת
תחסל אותם לחלוטין.
.
בויקו עדיין לא האמין. עם כל הטכנולוגיה המתקדמת אי אפשר
להעביר אנשים דרך מטר השביטים? אי אפשר לפתח משהו? תותחי לייזר
שיפוצצו את השביטים לפני שיפגעו בארץ? גרג צקצק בלשונו. חוששני שלא,
ענה, שום מערכת ממוחשבת שאנחנו יכולים לבנות לא תהיה מסוגלת לכונן
את התותחים האלה, בכמויות כאלה, בקצב ההפעלה הדרוש. אין דרך לעשות
זאת. לא הפעם. חשבנו על הכל, כמעט. הבעיה היא לא השביטים אלא התנאים
שישתררו כאן אחריהם. אין לנו טכנולוגיית חלל זמינה שבאמצעותה אפשר
להציב אנשים על כוכבי-לכת אחרים, מחוץ למערכת השמש שלנו שתישטף כולה
במטר השביטים. ובעצם, גם אם הייתה לנו הטכנולוגיה הדרושה כדי לעשות
זאת, היינו צריכים למצוא כוכבי לכת מתאימים להארצה, במערכות שמש
אחרות. לא מצאנו כאלה.
.
בויקו טילטל את ראשו. אפשר להתאמץ יותר במחקר. אפשר לשנות את
דעת הקהל, לשתף את ההמוניים במבצע עולמי כולל. גרג הרכין את ראשו.
לא, אמר בשקט, מאוחר מדי. אי אפשר לגרום לאנשים שיוותרו על נוחיות
עכשווית למען משהו שמדענים אומרים שאולי יקרה בעתיד – ואולי לא.
ניסינו את זה כמה פעמים בעבר, זה מעולם לא הצליח. ג'פרסון הרי כבר
אמר שיותר קל להאמין שהמדענים משקרים, מאשר שאבנים יתחילו ליפול
מהשמים. ואני רוצה לראות את המדען שינסה להתפלמס עם זכרו של
ג'פרסון. אין מה לעשות, זה מחיר הדמוקרטיה. מאמץ מחקר כמו זה שאתה
מדבר עליו, שיכלול, למשל, חיפוש אחר כוכבי-לכת במערכות שמש אחרות,
שיוכלו אולי לשמש מקלט זמני, עשוי להימשך מאות שנים.
.
והשביטים? שאל בויקו. מעבר לפינה, חתך גרג. כמה עשרות
שנים. מאה שנה לכל היותר. מאה שנה? אמרה נלי, זה הרבה זמן. אפשר
לעשות הרבה. גרג הניד את ראשו. את טועה. זה מעט מאוד זמן, ואי אפשר
לעשות בו שום דבר משמעותי. אז מה אתם מנסים לעשות? שאלה, לפתח כמה
שיותר אנשי צרעות? גרג נראה מופתע. אנשי צרעות? לא. אין די באנשי
צרעות. אנחנו זקוקים לצרעות אדם. מה ההבדל? שאלה נלי. גרג הביט בה
בהפתעה. הוא התחיל לומר משהו, השתתק לרגע, והמשיך. זו השאלה
האמיתית, אמר. אין לנו תשובה מלאה עליה.
.
המעט שאנחנו יודעים, התנצל, גם הוא לא נובע מתגליות חדשות.
הרבה אנשים במשך ההיסטוריה האנושית ידעו את האמת, וכולם שתקו. או
לכל היותר העזו לרמוז על תגליתם. מעטים ניסו לבצע את הדילוג בגופם,
ונכשלו. כמה מהם דיווחו על כך באמצעות מטפורות אמנותיות, או באמצעות
ניסיונות להשפיע ולעצב מחדש את סביבתם החברתית. אמנות גדולה, חזונות
מרחיקי ראות, לפעמים גם טירוף חברתי מדיני, לא נבעו רק מדמיון פעיל
במיוחד, אלא, פשוט, מידיעת עובדות שנסתרו מעיניהם של רוב בני
האדם.
.
נלי ובויקו הביטו זה בזו. צ'ארלי הפנה את מבטו אל מחוץ לקרון,
אל המעטה השחור של לילה במרחב סקוטי שומם, שנצמד לצידו החיצוני של
החלון. שום נקודות אור לא הפירו את האפלה.
.
יצור כל כך קטן, אמרה נלי. גרג הנהן בהסכמה. קטן, אבל לא פשוט.
הקוטיקולה של מיני צרעות אחדים, צרעה מזרחית, למשל, היא אחד המבנים
המורכבים והמסובכים שהתפתחו בטבע. הרבה יותר מהמוח האנושי, למשל.
בויקו קימט את מצחו. יותר מהמוח? הקוטיקולה? היא בסך הכל מין שלד
חיצוני. לא, לא, אמר גרג. אני רואה שאת זה ממש החמצתם. תראו, המוח
האנושי פועל באמצעות דחפים חשמליים העוברים ברשתות עצביות. בצמתים,
הסינפסות, עוברים המסרים באמצעות מתווכים כימיים, ובשלב הזה אפשר
להחליש, לחזק, לבלום ולשנות אותם. אבל לצרעות יש סינפסות חשמליות.
הן לא תלויות בשלב התיווך הכימי.
.
סינפסות חשמליות! בויקו הרגיש שמנשלים אותו מנכסיו. על הכל הם
ידעו לפניו? אתם יודעים, המשיך גרג, מינים מסוימים של צרעות הם
היחידים שמסוגלים להשתמש באנרגיית שמש להפעלת גופם. במקום לאכול
מזון, הם פשוט אוכלים קרני שמש, ממירים את אנרגיית הקרינה לחשמל,
ובאמצעותו – באמצעות הזרמתו במערכת העצבית שלהם, דרך הסינפסות
החשמליות – הם פוקדים על שריריהם לנוע ומספקים להם את האנרגיה
הדרושה לשם כך. בלי מתווכים עצביים כימיים, ובלי אגירת אנרגיה
כימית. מבחינה אבולוציונית, זו קפיצה ענקית קדימה. איך שלא תסתכל על
זה, תראה שבעל חיים שמסוגל לעשות את זה, חייב להיות מפותח ממך במידה
ניכרת.
.
החדפס המשיך לנוע בקצבו האחיד, מה שלא שינה במאום את אופיו
האטום של סדין הלילה השחור שכיסה את חלונות הקרון. התחנה הבאה הייתה
עדיין רחוקה. נלי שלפה את המסוף של בויקו, פתחה אותו בנקישה
והזמינה קובץ.
.
המרקע הקרין:
.
… ובראשית היה חושך על פני תהום. לא עץ ולא צמח ולא פרח ולא טרף
להשיב את נפשם. ויעלו המעופפים החדשים ויבואו בעקבות מעופפי גריונק,
ויגביהו אל מעל לכיפת הרקיע השחורה, אל רקיע האור העליון, ויאכלו
מפרי קרן השמש וישתו טיפות ערפל עד אשר עלה האור, וירד וחזר האור אל
פני האדמה, ותשקוט הארץ.
.
בדיוק, אמר גרג, בדיוק. כך בדיוק צייר את זה סנדרו בוטיצ'לי
ב'העדן' של דאנטה. ביאטריסה, שלא מעט מתיאוריה הפיסיים וההתנהגותיים
מתאימים, דרך אגב, לתיאורי מלכת הצרעות (גם הוא, חשב בויקו), עומדת
עם דאנטה מתחת לשמש המשפיעה עליהם תלתלי זהב עצמאיים ונפרדים
לחלוטין זה מזה, שלא צריך להפעיל דמיון פרוע מדי כדי לראות בהם,
פשוט, להק צרעות, הניזון מקרני השמש. הוא דיקלם:
.
כמו אלי זכוכית, ענבר או בדולח
נופלת קרן אור וכמו תיגע בם
כן לתוכם ללא הפסק חודרת…
.
אבל הסינפסות, אמר בויקו, חשמליות או כימיות, מצויות במוח,
והקוטיקולה היא רק שלד חיצוני. גרג הניד את ראשו ופלט אוויר
בשריקה. זה מה שחשבנו במשך הרבה מאוד זמן. אבל טעינו. עלינו על
הטעות הזאת לפני כמה שנים, עשרים שנה, אולי מעט פחות, כאשר המחשבים
האופטיים התחילו לתפוס תאוצה.
.
הוא חיכה לשאלה שתישאל, אבל משזו לא באה, המשיך בעצמו. אלפרד
סולנו, המתמטיקאי, ממפתחי המחשב האופטי, היה גם ביולוג חובב. הוא
גילה שבאזורים מסוימים, המבנה הפיסי של שכבות הקוטיקלה והמעברים
ביניהן, מזכיר את המבנה הפיסי של טרנזיסטורים אופטיים. אתם יודעים,
במיקרו-מעבדים אופטיים נעים פוטונים במהירות האור, ולכן הם מהירים
בהרבה ממיקרו-מעבדים אלקטרוניים. במסופים ניידים מתקינים היום רק
מעבדים אופטיים. מסופים אלקטרוניים בעלי יכולת חישוב זהה, היו
תופסים מבנה בגודל של חצי מהקרון הזה, ולהפעלתם היה נדרש ספק
אנרגיה שהיה יכול, אני חושב, להזיז את החדפס הזה למרחק לא מבוטל.
בכל אופן, פיל ברס חשב, שאם בקוטיקולה יש אזורים שחתך רוחב בהם
מציג מבנה דומה לזה של חתך רוחב במיקרו-מעבד אופטי, כדאי לבדוק, אם
היא גם מתפקדת כמיקרו-מעבד אופטי.
.
פיל ברס! אמר בויקו. כן, אמר גרג, הוא היה יכול לזכות בפרסים
רבים, אילמלא האופי המיוחד של מחקריו, שחייב חשאיות. בכל אופן, הוא
מצא שהקוטיקולה מכילה אזורים שמתפקדים כמעבדים אופטיים שבהם זורמים
פוטונים מהירים, ואזורים אחרים בה, פועלים כמעבדים אלקטרוניים.
בקטעי המעבר שבין האזורים האלה, דרך אגב, נמצאות הסינפסות
החשמליות שבהן מומרים פוטונים לאלקטרונים.
.
אתם צריכים להבין, המשיך, שהמורכבות המבנית של המוח, הסיבוכיות
של מערכות היחסים האפשריות בין התאים, וכמות צמתי התקשורת ביניהם,
הם הקובעים למעשה את מידת ההתקדמות והתבונה של בעל החיים, את
כישוריו. לא הגודל הפיסי. המורכבות. במינים מסוימים של צרעות,
למשל, המערכת כולה מורכבת בהרבה מהמוח האנושי. הקוטיקולה בנויה
מכמה עשרות שכבות של כיטין וחומרים אחרים, שביניהן קיימים מעברים,
צינורות תקשורת אופטיים, אלקטרוניים וכימיים, שיוצרים ביניהם
מיליארדי צמתים. לפעמים כל המבנה פועל כמעין מוליך למחצה אחיד,
ולעתים הוא מפצל תפקודים. כך, האזורים האופטיים מבצעים פעולות חישוב
וחשיבה ראשוניות, מהירות. אם יש זמן, נתוני הפלט שלהם, הופכים להיות
נתוני הקלט של האזורים האלקטרוניים, שחוזרים ו"חושבים" על העניין
פעם נוספת, הפעם ביתר הקפדה, דיוק ומה שאפשר אולי לכנות בכינויים
כמו "העמקה" ו"שיקול דעת". במלים אחרות, האזורים האלה מתפקדים, פחות
או יותר, כמו "חזית" ו"עורף", כמו "מטה" ו"קו", כמו "חדר עסקות"
ו"משרד אחורי". השילוב הזה ביניהם הוא בלתי תלוי והוא מאפשר לצרעות
להגיב במהירות כשצריך, ויחד עם זה, להבטיח תהליך נבון ומועיל של
קבלת החלטות. זה מעלה את יכולתן לשרוד במצבי לחץ ועימות, דבר
שמשמעותו היא יתרון אבולוציוני ניכר. בשורה התחתונה, אלה יצורים
נבונים ומתקדמים בהרבה מהאדם הנסמך על חשיבה ברשתות עצביות
מוגבלות.
.
אז הקוטיקולה אינה שלד? התעקש בויקו. היא מין מוח חיצוני? גרג
חייך. זה בדיוק העניין. אצלנו החשיבה מרוכזת במקום אחד, פחות או
יותר. תן למישהו מכה בראש – וחיסלת אותו. עיניו של צ'ארלי נצצו
לפתע, ונלי, שהבחינה בזה, נרעדה. אבל לצרעות, לא בכל המינים, אני
חייב לומר, אין למעשה מוח במובן המקובל של המלה. הגוף כולו הוא
המוח. מה שנראה אצלן כמו מוח, אינו אלא צומת עצבי גדול. צומת חשוב
אולי, אבל לא יותר מצומת. הוא לא המרכז, ובוודאי שאינו הכל. הם
משתמשים בכל הגוף לביצוע החשיבה. אזורי העיבוד האופטיים
והאלקטרוניים המצויים בקוטיקולה כולה. הם מקושרים ביניהם ברשתות
עצביות רגילות וגם ברשתות של עצבים אופטיים שמעבירים מידע ופקודות
במהירות האור ממש. הוא נענע בראשו. לא. בשורה התחתונה, ואני לא שמח
לומר זאת, אין מנוס מהמסקנה שהצרעות מצויות שלב אחד מעלינו בסולם
האבולוציה.
.
אבל צרעה היא יצור כל כך קטן, חזרה נלי בקול מהורהר. גרג הנהן.
כן. היא אולי קטנה, אבל כולה קוטיקולה, כולה מוח, כולה תמצית
מרוכזת של יכולת ניתוח ופיקוד. מה היו חושבים הדינוזאורים הגדולים
אילו נתקלו בבן-אדם? גם הם היו אומרים "איזה יצור קטן", ומסרבים
להאמין שהוא מתקדם ומפותח מהם. כמובן, שום דינוזאור לא ראה מעולם
בן-אדם, ואני לא יודע אם זה טוב או רע שאתה חי די זמן כדי לפגוש
פנים אל פנים את מי שעתיד למלא את מקומך בממלכת החיים. אבל אם זה
טוב ואם זה רע, לנו זה קרה. אין עוד שום ספק בעניין הזה. הצרעות
מתקדמות מאיתנו. ולכן, לפחות מבחינה תיאורטית, מכיוון שכאמור, מסיבה
לא ידועה האוטו-טלקינטיקה הגנטית פועלת רק במעלה האבולוציה ולא
במורדה, ארנבים אולי היו יכולים להתפתח באמצעותה לאנשים, אבל אנשים
יכולים רק להתפתח ולעלות למדרגת להק צרעות. איכשהו – וזה באמת עדיין
לא מובן לנו – גם בעלי חיים נחותים יחסית, וגם בעלי חיים מתקדמים,
כשהם מפעילים תהליך אוטו-טלקינטי בשילוב עם סבל צרוף, מתפתחים
לצרעות. מינים שונים של צרעות, כמובן, אבל צרעות. ככל שידוע לנו, כך
בדיוק התפתחו כל אלפי מיני הצרעות הידועים לנו היום.
.
הוא הרים את מרקע המסוף שלו, הריץ את אצבעותיו בזריזות על
המגעים האופטיים שהקרינה המערכת, וברר והעלה קובץ שהיה שמור בזכרונו
הפנימי הקבוע של המסוף. הנה, אמר, תשמעו איך רומן רולאן מסיים את
"הנפש הקסומה" שלו ואיך הוא שולח את הגיבורה, אניטה ריבייר, להיבלע
בנהר החיים הנצחי, שמזכיר, דרך אגב, את נהר העדן של דאנטה, זה הנהר
שממנו "זיקי אור חי המריאו":
.
הוא הפעיל פלט קולי, והמסוף אמר: "ידי אחרים אחזו באש, והסופה
כיוונה אותה כלפי ביתה. הנפש הקסומה ובר-בטנה, כעוף החול האגדי,
לשריפה נועדו. ברוכים רגבי הקברים, אם מתוך עפרם, כמתוך קינו של עוף
החול, תיכון אנושות מעולה יותר".
.
יפה ועצוב, אמרה נלי אחרי שתיקה קצרה. רומן רולן, אמר גרג וסגר את
מכסה המסוף.
.
החדפס טיפס במעלה הרכס, כשמעבר להר בקעו קרני השמש הראשונות
ושטפו בבהירותן את המדרונות התלולים, מטילות צללים ארוכים אל מאחורי
כל עצם שהעז להתבלט מעל לעצמים האחרים בסביבתו. גופי התאורה בתקרת
הקרון התעמעמו בהדרגה, עם התחזקות האור הטבעי. גרג הביט בסמן הזמן
בקדמת הקרון. עוד שעה, אולי קצת פחות, נרד לנמל הארסו, אמר, כאילו
לעצמו. החדפס השלים את כיבוש כתף הגבעה, הסתובב בדיקנת ושעט אל
תוך מנהרה שנפערה בצלע ההר. שוב ירד חושך על הקרון. גופי התאורה
התבהרו שוב והפיצו אור לבנבן, רך, שלא חדר מבעד לחלונות החוצה. דופן
המנהרה הסלעי חלף במרחק סנטימטרים ספורים מהחלון, ואיוושת האוויר
הנדחס בין החדפס לסלע עלתה לעוצמה שהזכירה הוריקנים גרועים במיוחד,
לחופי האוקיינוס האטלנטי.
.
האור חזר אליהם, במלוא עוצמתו וללא התראות, כשפרצו ויצאו
מהמנהרה מצדו השני של הרכס. הרחק למטה, לפניהם, הצטופפו בתיה של
הארסו לפתח הנמל, כמו נהר הנבלע בים. בנמל עגנו כמה עשרות מפרשיות
דיג בגדלים שונים, הגדולה שבהן, תלת-תרנית, התכוננה ככל הנראה
להפליג באותו יום. שום ספינת מחקר לא ארבה בפתח הנמל. נלי ובויקו
החליפו מבטים. מזח כלונסאות חדש התרחק בהפגנת עצמאות גאה מהמזחים
הסלולים, הוותיקים, וחדר רחוק אל תוך שטחו של האוקיינוס. בקצהו,
כמעט בלב ים, נבנה על כלונסאות משטח הטענה שיכול היה להכיל עיירה
שלמה. על המשטח ניצבו עגורני ענק אחדים. מעבר לו, על קו האופק, נח
קו לבן, דקיק. לא אחיד. איי אורקניי.
.
הכל חלוד, אמר גרג שהבחין במבטיהם המשתאים. פעם ניסו לבנות כאן
גשר שיגיע עד לאיי אורקניי, מעבר למפרץ פנטלנד. הם נאלצו להפסיק
באמצע, כמובן. יו"ר ועדת התקציבים התחלף, או משהו כזה. משני צידיו
של מזח הכלונסאות, קרוב לחוף, התנשאו שני מגדלי בטון ענקיים,
חשופים, שמתוכם ביצבצו ועלו שני עגורני ענק נוספים. החדפס החליק
בעיקול הרכס, ושיפוע הירידה ניכר היטב ברצפת הקרון. עצי אפרסק בהירי
פריחה נימרו בוורוד את משטחי העשב שנפרשו בין בתיה הראשונים של
העיירה. החדפס חלף ביניהם במהירות. ככל שחדרו לאזורים מרכזיים יותר
בעיירה, התמעטו שטחי העשב והתרבו מדרכות האספלט השחורות, המבוקעות.
מעל לקו הרקיע של הבניינים בני שלוש וארבע קומות, התנשאו שניים
שלושה מגדלי משרדים חדישים, שכמותם אפשר לראות בכל עיר אחרת. לא
רחוק מהם, עלה וטיפס אל קו הרקיע של העיירה, מגדל מצעוף תקני. הסמן
שבראשו הבליח באור אדום. הם לא הספיקו להבחין כראוי בכל אלה, כאשר
החדפס החליק במהירות אל תוך התחנה הסמוכה לשער הנמל, ובלם ברכות לצד
רציף סדוק שעליו המתינו מעט פחות מעשרים בני אדם. יותר גברים מנשים,
אף לא ילד אחד, שלושה או ארבעה קשישים. רובם לבשו מעילי טוויד עבים
ואחזו בידיהם צרורות מטען. אחדים עמדו לצד מטענים כבדים יותר,
שהוצבו על הרציף. דייג אחד דחף לפניו עגלה שעליה הונחו תריסר ארגזים
מהסוג ששימש בדרך כלל להובלת מוצרי מזון קפואים. זו הייתה התמונה
שדלתה נלי מזכרונה, לאחר מכן.
.
אני ניגש לרגע למשרד בקרת התנועה של חברת החדפס, אמר גרג. הוא
קם ממקומו בחיפזון, יישר את מכנסיו ובדק את סגר המסוף שנשא בידו.
הם לא סיכמו שום תוכנית משותפת לעתיד, ודבריו של המדען על חיים
טובים בצל סולם העדיפות המוכר של הקהילה האקדמית, לא הלהיבו את
בויקו, בהמעטה, ולא עוררו את אמונו. מאוחר מדי, חשב. אני כבר
חוזר, אמר גרג והחל לנוע במעבר שבין ספסלי החדפס. דלת הקרון נפתחה
בלחישה פניאומטית מתוזמנת היטב, וגרג ירד בשתי המדרגות הנעות אל
הרציף. האירועים הבאים התרחשו בתוך שניות אחדות, בזה אחר זה. צ'ארלי
הסתער לרגליה של נלי, וחטף כרטיס פלסטי שנח על רצפת הקרון, מתחת
למושב. הוא קם במהירות, שבר את החלון בידו האחת, ובידו האחרת השליך
את הכרטיס החוצה. הכרטיס התעופף והסתחרר, והרוח שנשבה בחוץ העיפה
אותו לפנים, והנחיתה אותו על גג הקרון שבו הובילו החוואים היפאניים
את כבשיהם הטרנסגניות. באותו רגע, כך העידה אחת מהנשים שהמתינו על
הרציף, הופיע בשמי הארסו טיל שיוט צבוע אדום. הוא טס בגובה נמוך
מעל לים, וננעל על מסלול החדפס.
.
הוא טס לאט מאוד, אמרה האשה הסקוטית לחברי ועדת החקירה שבחנו
את שרשרת האירועים ששהובילה להתרחשות ה"אירוע הביטוחי. הוא נראה
כמו בן אדם שמחפש מישהו מוכר בהמון. אבל לא היה כאן המון. הטיל נע
מעל לחדפס ובהגיעו לקרון של הכבשים הטרנסגניות, היטה בחדות את הגאי
הגובה שלו, השפיל את חרטומו וצלל מטה בהחלטיות. לא הייתה שום אפשרות
למנוע את הפגיעה. הקרון עלה באש, על הכבשים ושומריהן.
.
במשך כל הזמן שבו נע הטיל מעל לחדפס, הביט צ'ארלי לעבר הרציף.
גרג צעד בצעד מהיר מאוד אל מחוץ לתחנה, סיפר לאחר מכן לנלי ולבויקו,
הוא בכלל לא התכוון לגשת למשרדי בקרת התנועה. הוא נגע בידו בכובעו
ובירך זוג צעיר, גבר ואשה שעמדו בדרכו. באותו רגע פרצו לתחנה שני
גברים. הם רצו במהירות לעברו, אחד מהם שלף לייזר מקוצר, השני השתמש
בכלי נשק שלא הצלחתי לזהות. הם ירו בגרג, ולאחר מכן בשני בני הזוג,
ובלי להביט לאחור, המשיכו במרוצתם ויצאו מפתחה הצפוני של התחנה. כל
העניין נמשך אולי, לכל היותר, חצי דקה. הם אפילו לא בדקו אם באמת
הרגו אותם. הם היו בטוחים. אלה יפאנים, אמר בויקו. אלה חכמים, תיקן
אותו צ'ארלי. חכמים, או שליחי חכמים. הוא הביט החוצה. אנשים התרוצצו
על הרציף ללא תכלית, וקראו לאחרים לעשות משהו. חום השריפה חדר
והגיע אליהם מבעד לחלון השבור. מרחוק נשמעו צופרים. הוא המשיך. ברגע
שהוא הניח לי להישאר בקרון ולשמוע את שיחתכם, ידעתי שהוא לא מתכוון
להניח לנו לצאת חיים מכל העניין. אם רוצים להיות בטוחים שמישהו
ישתוק כמו קבר, אין ברירה, מוכרחים להכניס אותו לקבר ולהדק מעליו את
העפר. אתם בסדר? צעק מישהו מחוץ לקרון. מכבי האש וצוותי החילוץ של
כל האזור הגיעו לתחנה. הם התיזו קצף על להבות הקרון השרוף, אבל לא
הצליחו, כמובן, להציל משהו מתוכו.
.
בסדר, ענה לו צ'ארלי. בואו, משך אותם בידיהם. אין זמן. אנחנו
מסתלקים מכאן במהירות. הוא פתח בבעיטה את דלת הקרון בצדו המרוחק
מהרציף. העסק מתחמם, אמר, ברור שהם החליטו לחסל אתכם בכל מחיר.
הטיל הזה היה מיועד לכם. הוא התביית על הכרטיס שגרג שתל כאן מתחת
למושב. עכשיו הם חושבים שחוסלתם בקרון. גם זוג המסכנים שגרג בירך
לשלום נהרגו מפני שהם העריכו שקיים סיכוי קטן – קטן – שאלה אתם.
בינתיים הם חושבים שאם לא נהרגתם בקרון, חטפתם את שלכם על הרציף.
מזל שהם הפעילו רק שתי תוכניות חיסול מקבילות. יידרשו להם כמה שעות
כדי להבין שפיספסו בשני המקרים, ואז יתחדש המצוד במלוא עוצמתו. עד
אז אנחנו חייבים למצוא נתיב מילוט כלשהו. הסיכוי היחיד שלנו נובע
מהעובדה שהטיל פגע בבהמות הטרנסגניות של היפאנים. אתם יודעים כמה
שווה כל כבש כזה. מיליונים. מיליונים. והיפאנים, כמובן, לא אוהבים
להפסיד כסף. דם זה לא מים, כמו שסבתא שלי הייתה אומרת, והדם של
הכבשים האלה היה סמיך במיוחד, מין מעיין של תרופות, שיכול היה להניב
צרורות של כסף במשך שנים. זה לא יעבור להם בשלום. תהיה מלחמה. הם
ינהלו חקירות מקבילות וינסו לשים אלה לאלה רגליים, היפאנים ינסו
לזכות בסכום פיצוי גבוה ככל האפשר. אולי ינסו לטעון שבקרון היו עשרה
כבשים, אולי יותר. מי ששיגרו את הטיל, כנראה בהתבסס על מידע ממוחשב
מוטעה שהוזרם אליהם על ידי החברים של גרג, ינסו כמובן להתגונן.
וביניהם יתרוצצו אנשי הביטוח, בניסיונות להציל משהו מתוך הקטסטרופה.
ובכל במהומה הזאת, אולי אנחנו נצליח להיעלם ברקע, מבלי לעורר יותר
מדי תשומת לב. אבל בשביל זה אנחנו צריכים יותר מזל משכל.
.
הם דילגו אל הקרקע, וחצו במהירות את רצועת האדמה שהפרידה בין
שתי מסילות החדפס. הסימטה הסמוכה הייתה ריקה מאדם, רק במרפסת דירה
בקומה השלישית, עמדה אשה שהתבוננה במתרחש. מכיוון הרציף נשמעו
קריאות ופקודות רבות, ונראה היה שבכל רגע מגיעים לשם אנשים נוספים.
אבל בצד זה של החדפס הפגוע (הצד האפל, חשב בויקו), פעלו שני
מחלצים בלבד, שהיו טרודים בהתזת קצף לבן אל שרידיו של הקרון הפגוע.
קירות הקרון נעלמו לחלוטין, ומה שנותר ממנו הסתכם, למעשה, בחלקי
מרכב שהותכו ורותכו למסילה. צ'ארלי שרק קלות. זה ייקח להם שעות
להחזיר את המסילה לשירות. זה טוב. טוב מאוד.
.
הם צעדו אחריו במהירות למה אנחנו נשמעים לו? שאל בויקו את
עצמו, אבל המשיך ללכת מבלי לעורר ויכוח. הוא הוביל אותם אל תוך
הסימטה, וממנה פנו אחריו לסמטה צדדית שגלשה וירדה עד למשטח חול
שגבל בגדר הנמל. בכניסה לבית דירות נטוש למחצה, עצר צ'ארלי, הביט
במהירות לצדדים, וכשהשתכנע שאיש אינו צופה בהם, סימן להם לבוא
אחריו אל תוך חלל הכניסה. הם ירדו במדרגות אל מפלס דירות הפארטר,
השקועות בקרקע, כך שחלונותיהן נפתחים אל הרחוב בגובה המדרכה. שתי
דירות חילקו את המפלס. דלתה של אחת מהן הייתה מחוזקת במנעולי תלייה
מגנטיים גדולים. כנראה מחסן מסחרי, או משהו כזה. הדלת האחרת צוידה
לפני שנים רבות במגן אש פלסטי, שעכשיו נראה סדוק, כמעט מתפורר.
צ'ארלי בדק בזהירות את המנעול ואת שכבת האבק הכבדה שנחה עליו. הרבה
זמן עבר מאז עבר מישהו בדלת הזאת. בעיטה והדיפה הכניעו אותה, והם
נכנסו פנימה. מים טיפטפו וזרמו על רצפת המטבח. בשלושת החדרים נותרו
שברים של רהיטי פלסטיק מיושנים, גלילי מתכת חלודים, קופסאות מזון
אחדות, וזה הכל. חכו לי כאן, אמר צ'ארלי, ועוד לפני שהספיקו לשאול
משהו, הסתובב ויצא מהדירה.
.
הם שמעו את צעדיו המתרחקים בריצה, והביטו זה בזו במבוכת מה.
נוכחותו המתמדת של צ'ארלי עמדה ביניהם ימים רבים. רבים מדי, חשב
בויקו. הוא התיישב על הרצפה הקרה, ומשך אליו את נלי. שפתותיהם
נצמדו למשך זמן ארוך לא די ארוך, חשב. לאן הוא רץ? שאלה נלי לאחר
שחזרה והסדירה את קצב נשימתה, אתה חושב שהוא יחזור? הוא יחזור, אמר
בויקו. אני לא מבין למה, אבל העניין שלו בנו חורג בהרבה מגבולותיו
של הרצון להשתכר. הוא הרי בא לכאן ללא תשלום. הוא יחזור. פניה של
נלי האדימו. בויקו לא הבחין בזה, והיא מיהרה להפנות את השיחה
לערוצים אחרים. ידעת שיש לו אקדח? בויקו הנהן. הוא אמר על זה משהו,
כשהתקשרתי אליו לפני מאה שנים מ"סלע האהבה", אבל אז לא ייחסתי לזה
חשיבות רבה במיוחד. בסך הכל רציתי להסתלק משם במהירות האפשרית. כמו
שעכשיו אני רוצה להסתלק מכאן. הוא השתתק לרגע, והוסיף, אחרי כל מה
שעברנו עד כאן, מצבנו אינו שונה בהרבה מכפי שהיה בסלע האהבה.
.
אתה מאמין לגרג? שאלה. אני לא יודע, אמר בקול מהורהר. במבט
ראשון זה יותר מדי מתאים למחקרים ולטקסטים היסטוריים ואמנותיים. מצד
שני… נלי לא שמעה מה חשב בויקו על הצד השני של העניין, מכיוון
שבאותו רגע פרץ צ'ארלי לחדר, והשליך לעברם שתי מערכות של בגדים
משומשים. התלבושת שנחתה בחיקו של בויקו, כללה חצאית טוויד משובצת,
אדום כחול ירוק. זה בשבילך, נהם צ'ארלי, אל תתבונן בי כך. אתה סקוטי
גולה שביקר במולדתו, ועכשיו הוא חוזר בדרך הים לחוותו באיסלנד. יש
רבים כאלה, אתה יודע, שנאלצו לנטוש את סקוטלנד לאחר שרוב אדמותיה
נמכרו לחוואים היפאניים. אחדים מהם עשו חיל מבחינה כלכלית במקומות
גלותם, והביקור במולדת הישנה נחשב בעיניהם לאחת מהחובות הלאומיות
הקדושות ביותר, יחד עם לבישת החצאיות האלה והנגינה בחמת חלילים.
.
קדימה, קדימה, האיץ בהם, תתלבשו כבר. מצאתי לכם מקום בספינת
דיג שיוצאת לעבר חופי איסלנד. הקברניט מבין עניין, והוא מתעב יפאנים
ושלטונות מכל סוג ומין. הוא ייכנס למענכם לנמל רייקיאוויק בהזדמנות
הראשונה. איש לא ילכוד אתכם אצלו, אם הוא לא ירצה בכך, ואני מאמין
לו כשהוא אומר שהוא לא ירצה. קדימה, קדימה, להתלבש. הוא מתכוון
להפליג בחסות החשיכה, מיד לאחר שתעלו לספינה.
.
זאת התלת-תרנית שראינו בבוקר ?שאל בויקו תוך כי ניסיונות
השתחלות לתוך החצאית שהיקפה היה צר בהרבה מהיקף מתניו. הוא נאבק
בתפר הצד, במטרה לפרום אותו ולהוסיף את לולאת ההצרה להיקף הבגד נלי
נטלה את בגדיה החדשים והלכה להתלבש בחדר הסמוך. כן, אמר צ'ארלי.
החצאיות האלה, במקרה שלא ידעת, מאווררות לך את הביצים, ולא נותנת
להן להתחמם. אומרים שזה לא בריא לחמם אותן, אשכים חמים מייצרים יותר
זרעים פגומים, שגורמים ליותר מוטציות. אם אתה לא רוצה צאצאים
מוטנטים, כדאי לך ללבוש חצאית. הוא גיחך.
.
אנשים אחדים עברו ברחוב וקול צעדיהם חדר מבעד לחלונות הפארטר
הנמוכים. נלי, שיצאה לבושה מהחדר הסמוך, ניגשה אל החלון והביטה
ברגליהם שהיו נעולות מגפי פוליאתילן כבדים. לא בכל יום מזדמן לך
להביט באנשים מגובה המגפיים, חשבה. הם שוחחו ביניהם בניב קשה
להבנה. אחד נשמע כמחלק פקודות, והאחרים כנראה נשמעו לו. צ'ארלי ניגש
אליה על קצות אצבעותיו, משך אותה מהחלון כשאצבעו האחת מונחת לרוחב
פיו. כעבור זמן לא רב, הלכו המחפשים וקולותיהם נחלשו בהדרגה, עד
שנעלמו במורד הסמטה.
.
החשכה ירדה ומילאה את הרחוב שבין שתי שורות הבניינים, אבל
צ'ארלי המתין עוד כשעתיים, עד שיצא לבדוק את הדרך אל הנמל. כשחזר,
קמו נלי ובויקו ללא מלים, וצעדו אחריו אל תוך החשיכה. הם הלכו בקצב
רגיל, בצמוד לקירות הבתים, עד שהגיעו למישורת החול, אותה חצו בריצה
מהירה, עברו מבעד לקרע בגדר המתכת של הנמל, שאותו הכין כנראה
צ'ארלי מבעוד מועד, והמשיכו לצעוד אחריו במסלול מפותל בחסות
המכולות הרבות, חלקן מלאות, חלקן ריקות, שחיכו להעמסתן או להובלתן
למקום אחר. המכולה האחרונה ניצבה ממש על משטח המזח, במרחק חמישה
עשר מטרים לכל היותר, מהכבש שהוביל אל התלת-תרנית "איזבלה", קרא
בויקו את שמה שנכתב על חרטומה באותיות מסוגננות. רב-החובל ניצב על
הכבש בחברת שני שוטרים מקומיים. נפלנו, חשב בויקו.
.
אל תשכח, אמר אחד השוטרים. אל תדאג, יהיה בסדר, אמר
רב-החובל. הם טפחו איש על שכם רעהו, לחצו ידיים בלחיצה ארוכה וחזקה,
ונפרדו. השוטרים פסעו במהירות במעלה המזח, לעבר שער הנמל, וממנו אל
תחנת החדפס שהוארה בזרקורי ענק. גיצים דמויי זיקוקים שהתעופפו
מעליה, העידו על עבודות ריתוך שבוצעו בה. מחר בבוקר ביקשו אנשי חברת
החדפס להוציא בשעה הרגילה את החדפס היורד דרומה. רב-החובל פנה וחזר
לספינה, ונבלע בתא הגשר שהוצב על הסיפון, בין התורן השני לשלישי.
צ'ארלי הביט בהם, הניח את אצבעו על-פיו, והסתובב ועלה בריצה בכבש
הספינה. כעבור דקות אחדות חזר, סרק במבטו את המזח לכל אורכו, ומשלא
ראה איש, סימן להם לבוא אחריו בריצה. החדר שניתן להם, מתחת לסיפון
הראשון, היה כנראה אחד הטובים שבספינה, אבל שום טיפול, כנראה, לא
יוציא מספינת דיג את הריח האופייני הנספג בה.
.
אתם לא יוצאים מכאן, מבלי לקבל את רשותו של רב-החובל, פסק
צ'ארלי. שמו האלדור. האלדור גונארסון, או משהו כזה. אני יורד, אני
תיכף חוזר, אני חייב לסדר משהו קודם. ועוד לפני שהיה סיפק בידם
לשאול שאלה נוספת, הוא כבר הסתובב, נעלם מאחורי הדלת הטרוקה, והדי
צעדיו נשמעו היטב, מדלגים על כבש הספינה, וממנה אל משטח המזח
הנוקשה.
.
נענועי הספינה על הגלים הנמוכים שעברו את שובר הגלים והגיעו עד
למזח, יצרו תחושת רוגע מסוימת, שנספגה בשקיקה בשריריהם המתוחים.
הם שכבו לנוח מעט על המיטה הצרה. רעד שעבר בשדרת הספינה כולה,
העיר אותם. מנועי הניווט פעלו, הספינה עמדה להפליג – וצ'ארלי עדיין
לא חזר. צריך להודיע לרב-החובל, שיחכה לו, אמרה נלי וקמה ממקומה.
בויקו תפס בידה ומנע ממנה ללכת. אנחנו לא עולים למעלה בשום אופן,
אמר, זה סיכון מיותר, אין לנו מושג מי נמצא שם ומי צופה על הספינה
ומאיזה מרחק. ולעצמו חשב: וזו גם הזדמנות טובה להיפטר מהטיפוס הזה
שנכנס בינינו כמו מחיצה בלתי חדירה לתקשורת.
.
העוגן הורם. קצב המנועים גבר. הספינה כולה רעדה בתדר שדיבר אל
העצמות. היא התרחקה לאיטה מהמזח וביצעה תפנית רוחבית ששלחה את
חרטומה, לאט לאט, צפונה, לעבר הים הפתוח. צילצול המתכת של המפרשים
הנפתחים שלח צמרמורות בשיניהם. מבעד לחרכי התריס שסגר על חלון
חדרם, הבחינה נלי ברחבה המוארת של תחנת החדפס. זיקוקי הריתוך חדלו
מלזנק אל השמים, וכעת עבדו שם, כנראה, בעלי מקצועות אחרים שנזקקו
עדיין לאור הזרקורים.
.
המזח עצמו היה ריק לכל אורכו, עד לרגע שבו פרצו שלושה שוטרים
מבעד לשער הנמל, והחלו רצים במהירות לעבר המעגן שאותו עזבה הספינה
לפני דקות אחדות. אחד מהם נופף מעל לראשו מסמך כלשהו, והאחרים צעקו
דבר מה שאי אפשר היה להבינו, מפאת רעשם של המפרשים הנמתחים
והמתכווננים. באותו רגע, נשמע קול ריסוק עז, ומבעד לדופנו של הקרון
האחרון בחדפס התקוע, פרץ הטרקטור של צ'ארלי. צ'ארלי שישב על מושב
הנהג, סובב את ההגה והפנה את הרכב לעבר הדרך הפונה אל מחוץ לעיר,
לכיוון ההרים. מבטו, מבט האיש שבקיר, ניסה לומר משהו לבויקו, אבל
בויקו לא קלט. השוטרים על המזח עצרו ממרוצתם, המומים. מנוע של שריפה
פנימית, בעיירה שלהם. מה עוד יקרה כאן, אחרי ששום דבר לא הפריע את
שלוות המקום זה עשרות שנים ?טילים, ספינות בורחות, ועכשיו כלי רכב
בלתי חוקי. בכל אופן, נאמנים לכלל הידוע שטובה ציפור אחת ביד משתיים
על העץ, הסתובבו ורצו במעלה המזח, בכוונה ברורה ללכוד את העבריין
הממונע. בינתיים הגיע הטרקטור אל קצה הרחבה, עצר לשניות ספורות, ואז
פנה ונעלם בדרך החשוכה העולה אל ההרים. באותן שניות, חשבה נלי
שהבחינה במשיכת הכתפיים האופיינית של צ'ארלי, המתנצלת ורומזת בשאלה
"מה לעשות?", בשפתיו המתכווצות בנשיקה ארוכת טווח ובקריצת עינו
המבטיחה "יהיה טוב". הספינה כבר יצאה משטח הנמל ודוממה את מנוע
הניווט. הרעידות פסקו, והרוחות שנלכדו במפרשי המתכת הגליליים
הגדולים, דחפו אותה בתנועה חלקה, צפונה, צפונה.
.
הוא עשה זאת כדי למשוך את תשומת ליבם ולאפשר לספינה להתחמק מהם
ולצאת לים הפתוח, אמרה נלי. בויקו שתק. אחרי הרהור נוסף, שאלה: אתה
חושב שיש לו סיכוי? הוא שקל את העניין לרגע. שום סיכוי, אמר. וזה
טוב, חשב, אילו היה לו סיכוי, הייתי הורג אותו בעצמי. איך יכולתי
להיות אידיוט שכזה, איך?
.
הפרק הבא יפורסם מחר.
.