Azgad.com » מעוף כלולות – פרק תשיעי
Azgad.com

ספרות מדע בדיוני
מעוף כלולות – פרק תשיעי

יבשם עזגד | סגור לתגובות   Share on Facebook

.
הספר "מעוף כלולות" נכתב בשנת 1993 וראה אור בשנת 1994 בהוצאת "כתר".
.
פרק תשיעי.
.

מה זאת אומרת "יכול להיות נכון", אמרה נלי, ברור שזה נכון.
בויקו הניד קלות את ראשו, ספק כדי לאשר את דבריה, ספק כדי לנער את
השפעתם מעליו. עד כה נמנע מלהתעמת עם המשמעות המעשית של העניין. שום
מחקר חשוב לא יכול להתבצע תחת כובדה המעיק של מציאות עכשווית. הוא
בנה תיאוריה, מודל. זה מה שעושים מדענים שעוסקים במחקר בסיסי. לא
היה לו מושג מה לעשות בנכסי צאן הברזל שנפלו בקול רעש וצלצולים אל
ההווה המיידי, המעשי, של חייו. למה אי אפשר לנהל מחקר בשעות העבודה
ולחיות בשקט בשעות הפנאי? נלי נשפה, תערובת של בוז, כעס וחוסר
סבלנות. חכמים, תיאוריה מעניינת. מודל. אתה חושב שבכלל הייתי טורחת
לבוא איתך עד לכאן אם לא הייתי בטוחה שיש משהו אמיתי מאוד בסיפור
הזה? הוא שתק.
.
הילארי הגישה את ארחת הערב בחדרם. היא נעצה בנלי מבט רב משמעי
חודר, לא אמרה מלה ונמלטה מהמקום במהירות האפשרית. מה קרה לה? שאל
בויקו. היא הושיטה לו בדממה את הפתק. "האפיטיס יטילו בהם?" הוא
עיווה את שפתיו בהבעת אי הבנה. אבל זה הזכיר לו. הוא הוציא מכיסו
פיסת נייר מקופלת, שעליה נרשמו כמה סימנים בכתב בריטי עתיק. זה היה
חרות על דלת הברזל השנייה במנהרה, אמר. את יודעת בריטי עתיק, לא ?
היא הנהנה ורכנה לעבר פיסת הנייר. שאנג… לה… ילה… שאנגרי-לה!
בויקו קימט את מצחו. שאנגרי-לה? הטירה הטיבטית מספרו של ג'יימס
הילטון ? המקום שבו עמד הזמן מלכת, ושבו אנשים חיים לנצח? איך זה
מתקשר לסלע האהבה ?
.
חיי נצח, אמר האיש שבקיר שהופיע פתאום מעל למשקוף הדלת.
(תסתלק, חשב בויקו, אל תתערב עכשיו. תסתלק, אני לא רוצה שהיא תראה
אותך). אל תדאג, גיחך האיש שבקיר. היא לא תראה אותי. זה לא מזכיר לך
את עלילות גילגמש? "זה אשר הביט אל מעמקי תהום רבה, וראה הכל",
הבזיק זכרונו של בויקו את השורה הראשונה, המפורסמת, של האפוס השומרי
הקדום. (גילגמש הרי נאבק כדי לזכות בחיי נצח. הוא עולה לרגל, במסע
הירואי, אל השריד היחיד מלפני המבול, האדם-האל אותנפישתים
(אותנפישתים הוא שמו השמי-אכדי חשב בויקו, שמו השומרי המקורי היה
זיוסודרה).
.
באפוס המקורי, אמר האיש שבקיר, תוך התעלמות ממחשבותיו הלא
ראויות של בויקו, גילגמש מגיע אל זיוסודרה ושומע ממנו על סוד הצמח
המעניק חיי נצח. עץ החיים, חשב בויקו. בסוף, המשיך האיש שבקיר,
הנחש גוזל ממנו את הצמח. זה סוף האפוס המקורי, אבל זה לא סוף
הסיפור. שים לב…
.

אתה זוכר, התפרצה נלי, האיש שבקיר התעמעם, נמוג ונעלם. בדרכו
אל זיוסודרה, נקלע גילגמש למארב של אנשי-עקרב אימתניים… אולי
המתרגמים מהשפה השומרית הקדומה טעו, והמקור התכוון לאנשי צרעות.
בויקו הנהן. כן, לאט. זה מזכיר לי עוד דבר. הוא הפעיל את המסוף,
ביצע סריקה מהירה והעלה למרקע תמליל קצר:
.
…ראיתי כוכב נופל מן השמים ארצה וניתן לו מפתח בור התהום.
הוא פתח את בור התהום ועשן עלה מן הבור, כעשן כבשן גדול… ומן העשן
יצא ארבה וכוחו ככוחם של עקרבי הארץ… בצורתם דומים חגבי הארבה
לסוסים ערוכים למלחמה; על ראשיהם כעטרות דומות לזהב ופניהם כפני בני
אדם; שער להם כשער נשים ושיניהם כשיני אריה; שריונים להם כשריוני
ברזל וקול כנפיהם כקול מרכבות סוסים רבים הרצים למלחמה; זנבות להם
כזנבות עקרבים, עם עוקצים… ויש להם מלך עליהם, מלאך התהום, אשר
שמו בעברית אבדון… הברית החדשה, ההתגלות, פרק ט', המלאך החמישי
תוקע בשופר.
.
אנשי צרעות, פסקה נלי. האיש שבקיר הופיע והבזיק במהירות שיא:
צרעות, או אנשי צרעות, נשלחו גם לפני בני ישראל, במלחמותיהם על
כיבוש הארץ המובטחת. הוא שלח לעבר בויקו מבט נעלב, וכיבה את עצמו.
השתררה שתיקה.
.
זמן רב למדי חלף עד שתיפוף אצבעות על הדלת קטע את הדממה. זו
הייתה הילארי. היא הניחה את אצבעה בצמוד לשפתיה, לאות שתיקה, ואותתה
להם בידה לבוא אחריה אל המסדרון. הדממה שלטה בכל. נלי הביטה במהירות
לעבר חצר האישפוז. שוב משגעים את המשוגעים? החדרנית היסתה אותה. לא,
לחשה, אף פעם הם לא עושים זאת ברציפות. עכשיו יש לנו כמה חודשי שקט
בטוחים מהעניין הזה. נלי הנמיכה את קולה. אז איפה כל אנשי הצוות ?
הילארי לא ענתה. היא החלה ללכת ואותתה להם בעצבנות, לבוא אחריה. הם
יצאו מבניין המגורים, חצו את המדשאה המקריחה והמצהיבה, דילגו על
ערוגות הפרחים המוזנחות, והגיעו אל הכניסה האחורית של קוביית המחקר
הלבנה, האטומה. הילארי הניחה את כף ידה בשקערורית, ומסרק טביעת
האצבע הגנטית פתח בדממה את הדלת. מהר, לחשה, קומה שנייה. בסוף
המסדרון יש דלת עם מקלדת. תקלידו עליה ה-י-ל. היא נפתחת למסדרון
אחר. בחדר שבסוף המסדרון – רילקסה. היא הפנתה אליהם את גבה ודהרה
משם בבהלה גלויה.
.
הדממה הגדולה שעטפה את הקמפוס כולו, כך כינה פרופ' דאנאשווילי
את אוסף הבניינים הזה, צילצלה באוזניהם בפעמונים של חשש וחשד
וסקרנות. הם הביטו זה בזו, והחלו, ללא אומר ודברים, לעלות במדרגות
אל הקומה השנייה. דלת המקלדת נפתחה אל מסדרון מעבדות תקני. אלפי
מסדרונות כאלה נבנו במאות מכוני מחקר מסביב לעולם. חוקר שעבר ממכון
למכון, ונכנס למסדרון כזה, חש בו, מייד, כמו בבית. דלתות המעבדות
השקופות, האטומות לחלוטין לרעש, היו פתוחות למחצה. מערכות ערבול,
קירור ושמירה על טמפרטורה קבועה פעלו בדממה יעילה. מרקעי המסופים
שעל השולחנות ריצדו בצבעיהן השונים של מערכות המידע. בויקו זיהה את
קוד הצבעים של רשת חוקרי הגנטיקה המולקולרית הטכנית העולמית (גמ"ט).
מה לפסיכיאטרים עם גמ"ט, חשב, הרי הם אמורים להתמודד עם מצב גנטי
נתון, שכבר לא ניתן לתכנון ולשינוי. הם לא התעכבו. מתקן חימום המים
במטבחון שמוקם במרכז המסדרון היה עדיין חם. לפני מחצית השעה, לכל
היותר, הפעיל אותו מישהו. הם התקדמו בשקט, מציצים לכל חדר ובוחנים
את תכולתו. כך הגיעו אל הדלת האחרונה במסדרון, הדלת היחידה בבניין
שנותרה סגורה – והיתה אטומה גם לאור נראה. לצידה נקבע שלט קטן :חדר
ישיבות. מלמול-זימזום חסר פשר נשמע עמומות מאחוריה, עולה ונאלם
חליפות.
.
נלי שלחה יד לעבר ידית הדלת, אבל בויקו בלם אותה. מופתעת,
הביטה בכיוון שאליו הצביע. מתחת לידית הותקן דוגם רקמות זעיר של
מסרק טביעת אצבע גנטית. הוא סילק בזהירות את המדרסה שהונחה ליד
הדלת, והשתטח על הרצפה, מביט פנימה מבעד לחריץ שבין הדלת לרצפה.
אוויר קר, ממוזג, זרם מהחדר החוצה, וייבש את אגלי זיעתו.
.
כשלושים בני-אדם נכחו בחדר. הם ישבו בשיכול רגליים על לוחות עץ
רבועים קטנים, שלושים סנטימטרים אורכם ושלושים רוחבם. כל לוח הותקן
על ארבעה גלגלים נמוכים, שהציבו את הלוח בגובה של סנטימטרים ספורים
בלבד מעל לרצפה, מה שסייע מאוד לבויקו לראות ולהבין את המתרחש. מה
שעוד סייע לכך, היתה מערכת מראות. מראות ניצבו לאורך הקירות, מגובה
הרצפה ומעלה. זוויותיהן תוכננו כך, שחלקן שיקפו את המראה שהשתקף
במראה אחרת, שנקבעה בתקרת האולם, ושאותה לא יכול היה בויקו לראות
ממקום רבצו.
.
פרופ' דאנאשווילי ישב על הלוח שלו במרכז השורה הראשונה. לידו,
ומאחוריו, זיהה בויקו עוד חברים בצוות המחקר והטיפול של בית החולים.
"רילקסה" אמר-לחש-זימזם פרופ' דאנאשווילי, "רילקסה… רילקסה…".
"רילקסה" ענו אחריו הנוכחים בחדר. עפעפיהם נפלו בקלות, ברפיון
שהתפשט אט אט לאיברים אחרים. גבות שחו, ראשים ירדו על החזות, זרועות
התרפו. "רילקסה"… זימזם-לחש החדר כולו בתיאום מלא, ללא שום חריג
קולי. שום קול לא איחר, שום קול לא הקדים את הקולות האחרים.
"רילקסה" זימזמו (נילנלו? חשב בויקו), הנוכחים כאיש אחד, "רילקסה…
רילקסה…".

.
בויקו כבר החל לסגת, בלחצו של האוויר הקר שזרם ממזגני האוויר,
דרך החדר והחריץ שמתחת לדלת, אל מצחו, כשהוא מקפיא כמעט את גביניו,
עד כאב. אבל אז החלו לוחות העץ לנוע, והכאב חלף כלא היה, או שמערכת
העצבים שלו פשוט התעלמה ממנו. הלוח שעליו ישב פרופ' דאנאשווילי היה
הראשון שהחל לנוע ולהתרחק מהלוחות האחרים, תוך שהוא מבצע תנועת
סחרור סביב צירו. איש מהנוכחים לא פקח את עיניו, וגם זמזומי
ה"רילקסה" נחלשו ונדמו בהדרגה. הלוחות האחרים החלו גם הם לנוע,
להסתחרר, להתרחק ולהתקרב ללוחות האחרים. לבויקו היה נדמה שהם מונחים
על-ידי כוחות משיכה ודחייה כלשהם שדחפו והניעו והציבו אותם, כמו
בגביש של חומר מוצק, במבנה ארגוני שאחזקתו חייבה את הטבע (הוא לא
היה בטוח במשמעותה של המילה "טבע" בהקשר הזה), להשקיע את הכמות הקטנה
ביותר של אנרגיה. זה המצב, שבדרך כלל מכנים אותו, בפשטות, בכינוי
"המצב הטבעי".
.
בשל הזווית הלא נוחה שממנה צפה בויקו במתרחש, לא יכול היה
להבחין מייד במראהו של המבנה הטבעי שבו הסתדרו האנשים על-גבי לוחות
הגלגלים. אבל מראות הצד ששיקפו את מראת התקרה, גילו את אופי המבנה
ללא קושי. מבט אחד הספיק לו. הם הסתדרו ברשת של משושים משוכללים,
שאורך כל צלעותיהם שווה. כל אדם על לוח החלקה, ייצג קודקוד של
משושה. המבנה המאפיין חלות דבש של דבורים, וחלות גידול צאצאים של
צרעות.
.
"רילקסה" חזר הזמזום והתחזק, "רילקסה…".

***
.

אתה חושב על מה שאני חושבת? שאלה נלי, בחדרם, לאחר שנשימותיהם
נרגעו קמעה מהריצה המהירה לאורך מסדרון המעבדות, ולמטה, אל החצר
וממנה למבנה המגורים. חשבת פעם איך זה, שכשמישהו רק מועד, רק מתחיל
ליפול, להידרדר, נקלע לצרה או לבעיה הכי קטנה, כל הלהקה כבר מתגודדת
סביבו בשמחה לאיד, וכבר כל העוקצים המורעלים שלופים, וכבר יש מי
שמוכנים לעשת הכל, הכל, כדי לדרדר אותך מטה ככל האפשר, ואם רק תנסה,
במאמץ, להרים ראש, יהיה שם מי שישלח את רגלו וידחק אותך באכזריות
לאחור, בחזרה אל הרפש והבוץ, והבדידות והצער ומחשבות ההתאבדות. איך
זה שכל בני-האדם רוצים שכל האחרים ימותו, יעלמו, יפנו את מקומם, איך
זה שהם לא חושבים על עצמם, כלומר, הרי כל יצור בעל תבונה בינונית
יבין שמה שקורה עכשיו לאלה שסביבו, יקרה בעתיד הרחוק או הקרוב, לו
עצמו. אבל תאוות העקיצה, ההרעלה, ההרג, כנראה חזקה מהם. אפשר לחשוב
שיש כאן איזו התמכרות של מערכות חילוף החומרים. התמכרות כימית. כמו
צרעות.
.
כן, לאט בויקו. תיזהר, אמר האיש שבקיר. תיזהר מהרעיונות האלה.
אני חושבת שזה בגלל הצפיפות, המשיכה נלי. אולי זה לא היה ככה כשהיו
בעולם רק, נאמר, שני מיליארד בני-אדם, או פחות מזה. אנשים פשוט, בלי
לחשוב על זה הרבה, נלחמים על שטח למדרך כף רגל. כולם נגד כולם, בלי
חשבון. זו מלחמת הישרדות, וכל השיטות האמצעים כשרים בה. אחרת קשה לי
להבין, מה היה להם, לילדי כיתתי, להתנכל לי בלהט כזה במשך שנים
רבות כל כך ?אז אמא שלי חשבה שאני מתאימה להיות חכמה. אז אני
התרברבתי מעט. אז מה ?על זה, בגלל זה צריך למחוק בן-אדם, לרמוס אותו
נפשית למוות? מה נפשית. אצלי זה כבר היה כמעט פיסית. הרגשתי כמו
ציפור. עפתי ועפתי, עד שהם ירו בכנפי והפילו אותי ארצה. והם עמדו
והביטו בי שותתת דם, ולא עשו שום דבר, חוץ מלהיראות מרוצים מכל
העניין. זה היה הסוף. סוף החיים הטובים, סוף התחושה שאני חלק מחברה
שגם הם חברים בה. אין הבדל בין בני האדם לטרולים. פר גינט של איבסן
הרי כבר מצא את זה. היא קימטה את מצחה וציטטה:
.
ההבדל בעיני הוא בטל ומבוטל:
.
טרול גדול ישחטני ויאכל את בשרי,
טרול קטן ישחדני ויפשוט את עורי.
זה גם דין האדם: כך יפעל אם יוכל.

.
ולמה לכל החכמים היה כל כך חשוב לקצץ את הורי ואותי בגובה
הדשא, אמר בויקו (צא מזה, צעק האיש שבקיר, צא מזה), אבל בויקו התעלם
ממנו, דבר שהם בעצם ממשיכים לעשות עד היום? הורסים את חייהם של
שלושה אנשים בגלל טעות חד-פעמית שטעו רק שניים מהם. בשביל זה, אני
חושב, צריך בלוטות ארס נפוחות במיוחד. דלקת רשע מתקדמת.
.
נלי צחקה. הרשעות היא לא המחלה. צ'ארלס דיקנס אמר שהיא רק
הסימפטום, ושהמחלה האמיתית היא היעדר הדמיון. וזה נכון. עובדה שככל
שהרשעות בעולם מתרבה, מתמעטים בו קוראי וכותבי המדע הבדיוני, ואוהבי
הג'אז. זה מין חוק יחס הפוך כזה. בויקו צחק. את בטוחה בזה? זה בדוק?
היא משכה בכתפיה. אני חושבת שכן. ככה זה נראה, לא? קל להאמין
במשוואה הזאת, שבצדה האחד נשמה אוהבת יופי ובצדה האחר נשמה יפה. ואם
כך, למה שלא תהיה גם משוואה הפוכה, שבצדה האחת זלזול ביופי, ובצדה
השני רשעות. עכשיו צריך רק להסתכל על העולם שלנו, צפוף, אפור,
מאובק, ואז, זה לא מפתיע שבצדה השני של משוואת המציאות, אנחנו
פוגשים רשעות רבה כל כך.
.
ראית פעם, המשיכה, בכיתה, איך הבנות מסתובבות ונדחקות סביב
מלכת הכיתה? מטפלות בשערה, מיישרות את צווארונה? ראית? עכשיו באמת
הסתבכת, אמר האיש שבקיר. את יודעת איך הצרעות הפועלות מלוות את
מלכת הכוורת לכל מקום? ענה בויקו בשאלה, מיישרות את כנפיה, מגישות
מזון לפיה, מנקות אותה? את יודעת איך מלכת הצרעות מבססת את שלטונה ?
המלכה היא הנקבה הפוריה היחידה בכוורת. גם הפועלות הן, בעצם, נקבות,
אבל אם כולן תהיינה פוריות, למלכה לא יהיה עליהן שום יתרון, והיא לא
תזכה ליחס מיוחד ומועדף. אז היא מפרישה הורמונים מסוימים, נדיפים,
פרומונים. ההורמונים האלה, פשוט, מדכאים את מערכת הרבייה של הנקבות
האחרות, גורמות להן לעקרות, והופכות אותן לפועלות פשוטות. וזה עוד
לא הסוף. המלכה מפרישה גם פרומונים אחרים, שגורמים לפועלות להשתוקק
לשרת את המלכה, להאכיל אותה, לנקות, לבנות תאים חדשים בכוורת, לטפל
ברימות ובזחלים. המלכה שולטת בהן, למעשה, שלטון ללא מצרים. זוהי
מונארכיה כימית שלא משאירה לנשלטים שום סיכוי. רק בסוף העונה,
כשהמלכה נחלשת וצרכיה מתמעטים, יש, פה ושם, כמה פועלות שמצליחות
לבטא את מיניותן ולהטיל ביצים בודדות.
.
נלי הנהנה במרץ. בדיוק כך. מלכת הכיתה, או הקבוצה, או השכונה,
מבססת את שלטונה, בעצם, על ידי כך שהיא מבליטה את מיניותה ופוריותה
על רקע אפרוריותן וניטרליותן המינית המעשית של הנקבות האחרות. היא
השתתקה לרגע, ואז המשיכה, גם מנהיג חבורת נערים מבטיח את שלטונו
באמצעות מעין סירוס של "נתיניו".
.
היכרתי פעם מלכת כיתה, אמר בויקו בשקט. שרה הקר. אהבתי אותה.
בלונדינית, עיניים כחולות, נקייה כזאת, ילדה טובה עם מחברות
מסודרות, הורים עשירים, עתיד מובטח ואף סולד. עלה ממנה ריח של
אצילות בלתי ניתנת להשגה. ביום הראשון שנכנסתי לכיתה החדשה, הושיבו
אותי בשולחן אחד לפני השולחן שלה ושל מרים סטאבס, סגניתה הבלתי
מוכתרת. אני זוכר ששמעתי אותה מאחורי. היא רכנה אל מרים ולחשה לה:
"הוא קצת מסריח, אני חושבת, לא?" ומזווית עיני ראיתי את אפה הקטן,
האנין, מתעקם בסלידה. רציתי לקבור את עצמי בו במקום. ודווקא באותו
בוקר התרחצתי שעות, בקפידה מיוחדת. אבל מה זה משנה. הריח שלי הרי
נקבע לכל החיים ביום שבו תא הזרע של אבי פגש בביצית של אמי, בלי שום
בקרה גנטית. (תפסיק כבר, זעם האיש שבקיר. חוכמת המסכן בזויה, ודבריו
אינם נשמעים. קוהלת. מהתנ"ך העברי. הוא נחשב בזמנו לאדם החכם ביותר
בעולם).
.
אז, שאלה נלי, שרה הקר היא לדעתך אשה-צרעה? בויקו הופתע. שרה
הקר? לא. היא לא חשובה. אבל פיל ברס, למשל, וממלא מקומו, יובל הקר,
האבא של שרה, ופרופ' דאנאשווילי, אולי, ויש עוד. כתם אור הופיע בין
הארון לחלון. כולם קטנים. העיר האיש שבקיר. אולי תפסיק להופיע
ולהיעלם בקצב כזה, חשב בויקו. אני מתבלבל. כולם קטנים, נמוכי קומה,
רזים, אמרה נלי. בויקו הביט בבהלה לעברו של האיש שבקיר, אבל זה רק
קרץ לו בעינו – ונעלם. אמא שלי קוראת לטיפוסים כאלה "רבעי עוף".
"לעולם אל תתעסקי עם' רבע עוף", היא היתה אומרת לי, הם רק עושים
רעש, ושום תועלת ממשית לא צומחת מהם. גבר צריך להיות גדול וחזק,
והרבה יותר כבד ממך". ראית את אבא שלי, לא? הוא מתאים בדיוק
להנחייה הזאת שלה. בויקו הנהן. זה נכון. ככל שהכלב קטן יותר, הוא
נובח יותר חזק. הם צחקו והתחבקו.
.

עוד מעט יאשפזו אותנו כאן… איים עליה, ויניחו לאפיטיס להטיל
בנו את ביציהם. זה מה שאמר הפתק ההוא, את יודעת. ברור שהוא התכוון
למאושפזים במקום הזה. היא עצמה את עיניה. אל תזכיר לי את זה. זו מן
צרעה קטנה, לא? הוא הנהן. כן. צרעות קטנות מאוד בדרך כלל, כמה
מילימטרים אורך לכל היותר. הן נוהגות להטיל את ביציהן בגופן של
כנימות או בבעלי חיים ירודים אחרים. כשהזחלים בוקעים מהביצים, הם
ניזונים מגוף המארח, נאמר הכנימה. בעבר השתמשו בהן למלחמה ביולוגית
במזיקים שונים לחקלאות. במקום לרסס את השטח בחומרי הדברה כימיים,
פשוט שילחו את מין האפיטיס המתאים, התוקף את המזיק שאותו רצו
להשמיד. נלי כיווצה את גביניה. מבהיל. כן, אמר בויקו. בהתחלה זה
אפילו הצליח. אחר כך האפיטיס החלו להסתגל ולתקוף בעלי חיים שונים,
שלא היו רשומים בפקודת המבצע שלהן… אז חזרו והשמידו אותם באמצעים
הכימיים הישנים. איך הם אמרו את זה במערב? כל אקדוחן מת מכדור של
אקדח. נלי הרהרה בזה. אז אתה חשב שהאפיטיס הצליחו להסתגל להטלה בבני
אדם? בויקו מצמץ בשפתיו. לא. אלא אם מישהו עזר להם לבצע את השינוי
ההסתגלותי הזה. ובתשובה למבטה השואל, אמר, מישהו ששולט בגמ"ט,
למשל.
.
***

.
בבוקר המחרת התעוררה נלי בין הסדינים ומבטה הראשון נתקל בגבו
החשוף של בויקו, שרכן על מסוף המחשב שלו, ששני כבלים נשרכו ממנו,
אחד התחבר לשקע האנרגיה, והשני לשקע התקשורת שבקיר. היא התפלאה על
שהוא לא משתמש כהרגלו בתקשורת האלחוטית של המסוף, אבל הפליאה שקעה
יחד איתה לנמנום קצר נוסף. השעות חלפו. היא נמנמה והתעוררה חליפות,
ובכל פעם שפקחה את עיניה נתקלה בגבו החשוף והמקושת של בויקו שרכן על
המסוף. כלי האוכל הריקים, שככל הנראה הובאו לחדר על ידי הילארי, או
על ידי אחת ממחליפותיה, וערימה מתגבהת של כרטיסי זיכרון זמניים
ופלטי לייזר שנפלטו מהמסוף, היו העדויות היחידות לחלוף הזמן.
.
ילד אבן, חשבה נלי והתכופפה מהמיטה אל הרצפה, והרימה דף פלט
שהועף אל קרבתה.
.
ACGTACCCGTAACCCCTGTG,
AGAGAGCCTAGCTAATAATAATCCACCCGCTATTAAAAGCTCTCG
.
אי שוויון.
.
AGAGAGCCTAGCTAATAATAATCCA
.
0AGAGA GCCTAGC TAATAATAATCCACCCGCTATTAAAAGCTCTCGACGTAC
.
אי שוויון.
.
A TG G TCAAAV A A CCCGCTATTAAAAGCTCTCGACGTACC
XXXXXXֳXXX TAAAAGCTC ??? XXXXX ?? C
.
אי שוויון.
.

6,465,900מ"ב, שוויון.
+ – * : =
ִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִִ
% 1.1+) – =. (
,,,

.
של מי הרצפים הגנטיים האלה? שאלה. לא יודע, חמודה, אני לא
יודע, נהם בגבו אליה. היא נופפה בידה בתנועת שחרור רחבה. הרשות
ניתנת, המשך במצעד, חשבה, התהפכה לצד השני של המיטה, ירדה ממנה
והלכה לחדר הרחצה, חזרה, הפעילה את הוויזו, דילגה במהירות בין
הערוצים, כיבתה אותה וחזרה אל בין הסדינים. כעבור שעות אחדות קמה.
בויקו עדיין שיחק את תפקיד ילד האבן, מול המרקע, ידיו מתופפות על
המגעים האופטיים שהמערכת הקרינה מולו. היא התלבשה ויצאה החוצה. הערב
עמד לרדת. רוח מערבית קרירה נשבה במהירות שרמזה על סופה המתקדמת
בעקבותיה. על ההר, מצפון ל"סלע האהבה, "התאספו ענני צמר לבנים,
במבנה התקפתי מובהק. השמש שכבר לא נראתה מצד זה של הרכס, צבעה אותם
בכתום ובאדום. בחצר האישפוז, בחלקה שנשקף ממקום עומדה של נלי, נראה
היה שהכל מתנהל כסדרו. ערב שגרתי עמד לרדת על הקמפוס. הילארי פסעה
בצעדים מהירים וחצתה את המדשאה היבשה. היא נופפה לה בידה ונעלמה
בפתחו של בית המגורים המקביל לזה שבו נמצא חדרם של בויקו ונלי. הרוח
נשאה אתה שברים של צילצולי פעמונים, מסוג הפעמונים הנתלים על
צוואריהן של פרות היוצאות למרעה. צלילים רחוקים, שבאו ללא ספק
ממורדותיו הגבוהים יותר של ההר.
.

ערב נאה, גברתי, האין זאת? אמר הקול השקט במרחק סנטימטרים
ספורים מאוזנה. היא הסתובבה, מבוהלת. מאחוריה ניצב פרופ'
דאנאשווילי, מדיף ריח של תכשירי גילוח יקרים, ידיו משולבות על
חזהו. על אצבעו בלטה טבעת שבה שובצה אבן אדמדמה שנחצתה בפסים
צהובים מבהיקים. מבלי לדעת מדוע, נרעדה נלי למראה הטבעת. ערב נאה,
חזר ואמר הפרופסור, הפעם כקובע עובדה, ולא כשואל.
.
כן. נלי אילצה את עצמה להשיב לו חיוך. כל הערבים כאן יפים כל
כך? ההמממם… פרופ 'דאנאשווילי התעמק בחיפוש התשובה ברצינות כמעט
מדעית, ובכן, בעונה זו של השנה, רוב הערבים דומים לזה, קבע בנימה של
בר-סמכא. בחורף ובקיץ, כמובן, פני הדברים שונים. קולו היה עמוק
ובוטח, ולא ניכר בו אפילו שמץ מטון הזימזום הלוחש שבקע מפיו בעת
ה"רילקסה". בעיר, העירה נלי, לעולם אי-אפשר ליהנות מצלילי השקט.
דאנאשווילי צחק צחוק קצר ומנומס, בדיוק במידה הראויה. את מתבטאת
יפה, אמר) בייחוד בהתחשב בעובדה שאת המונית, חשבה נלי. אני מצטער
על שנאלצתם להכיר בראשונה דווקא את הצד הסמכותי הנוקשה שבי. הייתי
מוותר ברצון על התפקיד האדמיניסטרטיבי שהוטל עלי, ומתרכז במחקר, הוא
פרש את זרועותיו הקצרות לצדדים, אבל מישהו הרי מוכרח לנהל כאן את
העניינים, ולרוע מזלי… הוא חייך.
.
נלי זיהתה את ההזדמנות ונאחזה בה. אז עבודת המחקר שנאלצת
להפסיק חסרה לך מאוד ?שאלה. המדען נתקף שיעול פתאומי. אבל גברתי
הצעירה, אמר, לא הפסקתי לחקור. אני גם חוקר וגם מנהל. הבעיה היחידה
היא שיש לי בשביל זה רק עשרים וארבע שעות ביממה. הוא נראה מופתע
בעליל, כמעט נעלב. באמת? נלי ניסתה לשוות נימת התפעלות לקולה,
באיזה מחקר אתה עוסק עכשיו? עזבי, אמר, למה לך להתעסק בשיעמום הזה.
הוא ניסה לחייך, והיה צליל סמוי של ויתור בקולו. נלי לא ידעה אם
היה זה ויתור על ניסיון חסר תוחלת, לדעתו, לדבר עם המונית על
ענייני מדע, או שהיה כאן יותר מזה. יכול להיות שהוא מאלץ את עצמו
לעשות את רצונו של מישהו שלא נמצא בתמונת המציאות הקטנה הזאת, על
המרפסת? כך או כך, הייתה זו נימת קול מכעיסה ומעליבה למדי.
.
אה, עבר דאנאשווילי לעניין אחר, איך אתם מבלים את ימיכם
הראשונים אצלנו? הילארי סיפרה לי… (הילארי! נבעתה נלי, אבל דבר
מהאנדרלמוסיה המבוהלת שהשתררה לרגע במוחה לא הוסגר על-ידי גופה.
גוף טוב, שיבחה אותו לאחר מכן, גוף טוב), שסיירתם בטירה העתיקה.
אנחנו מתכוננים לשחזר ולשמר אותה, כשהתקציב יאפשר זאת. בינתיים
עלינו להשקיע עוד רבות, כדי להעניק טיפול נאות לחולים. בטח, חשבה
נלי, אני ממש מאמינה לזה. הבעת פניו לבשה חשיבות. הייתי רוצה, אם
תסכימו כמובן, כלומר, לנסות לפגוש אתכם בנסיבות מתאימות יותר. האם
זה יהיה בסדר, לדעתך, אם, נאמר, אזמין אותך ואת בעלך לארוחת ערב
מחר בביתי? אני משתוקק לשמוע ולהבין מה מושך זוג צעירים עירוניים
כמוכם למקום כמו "סלע האהבה". נלי חשה את המלכודת הנסגרת.
(מטומטמת, נזפה בעצמה, טיפשה). אני, אנחנו, גימגמה, זה כבוד,
כלומר, בוודאי שזה יהיה בסדר. נשמח מאוד לבוא. יפה, סיכם
דאנאשווילי, אז קבענו. הבית השלישי מימין מהכניסה לאזור המגורים.
קולו התקשח וחזר שוב לנימתו העניינית היבשה, אם תסלחי לי עכשיו,
אני בדרכי לסיור הערב של הרופאים בחצר האישפוז. הוא נופף לה בידו
בנימוס ובמידה הראויה בדיוק של הומור וקרבה, וצעד את צעדיו הקטנים,
המאוששים, לעבר חצר האישפוז, שם, הבחינה נלי, כבר המתינו לו שלושה
בעלי חלוקים לבנים אחרים.
.
הפרק הבא יפורסם מחר.
.




לא ניתן לכתוב תגובות.