Azgad.com » מעוף כלולות – פרק שני
Azgad.com

ספרות מדע בדיוני
מעוף כלולות – פרק שני

יבשם עזגד | סגור לתגובות   Share on Facebook

.
הספר "מעוף כלולות" נכתב בשנת 1993 ויצא לאור בשנת 1994 בהוצאת "כתר".
.
פרק שני.
.
בויקו נולד בחטא, וחייו נצבעו בצבע התעלמותם הגלויה של הוריו
מהנוהג המקובל בקהילת החכמים. לא היה חוק ברור שאסר על חכם לעבר
אישה המונית בדרך טבעית, ללא בקרה גנטית. אבל מצד שני, יש דברים שלא
עושים אותם, גם אם לא חל עליהם שום איסור חוקי מפורש. וזה היה אחד
מאותם דברים. בויקו נולד אפוא לתוך סביבה שנאלצה לקבלו – אך עשתה
זאת בסלידה מסוימת, מופגנת, שנמהלה פה ושם בסקרנות טבעית. בחברת
הילדים נקלטה נקודת החולשה שלו במהירות רבה. בכל פעם שמישהו ביקש
להציק לו, הזכירו לו את אימו ההמונית. לפעמים כינו אותו עצמו
"המוני", וכשביקשו להענישו בחומרה מרבית, נמנעו פשוט מלשתפו
בפעולותיהם שהוכרזו "מותרות לחכמים בלבד".
.
בויקו יכול היה, בכל עת, לצייר במדויק את הגבול הבלתי נראה,
אך החד כתער, שהפריד בין "אנחנו", ו"הם", כלומר, בינם לבינו. העמדתו
מחוץ לגדר, קבעה למעשה את מקומה ואת עצם קיומה של הגדר. היא סייעה
לגיבוש החבורה הפנימית, ולהגדרת העצמי המוכלל שלה. כך הסבירו
לבויקו היועצים בקווי המידע הציבוריים. הבנת התהליכים החברתיים
האלה לא שיפרה, כמובן, את תחושותיהם של הוריו, ששילמו עכשיו בעד
הולדתו ההפגנתית, במטבע קשה, בלילות ארוכים ושתוקים של דכאונות
ויאוש. בסופו של דבר נכנעו, וכדי להגן עליו, ולהעניק לו סיכוי הוגן
להתחלה חדשה, עברו אביו הגנטיקאי, ואמו ההמונית, שהוכשרה לסייע לו
במחקריו כטכנאית מעבדה, למרכז מחקר אחר, "בקצה השני של העולם".
.
אלא שהקהילה המדעית העולמית הייתה חבורה לא גדולה, ולרשותה עמדו
מערכות תקשורת שאיפשרו לכולם לדבר עם כולם, כל הזמן, כך ש"הקצה
השני של העולם"לא היה, למעשה, אלא עברו השני של הרחוב, בכפר קטן
שאין בו סודות, ולא רחמים. כך או כך, ברור שהמסע הפיסי של המשפחה
למרכז המחקר החדש, ארך זמן רב יותר מהזמן שנדרש להעברת ולהפצת המידע
המפורט עליהם, ועל הסיבה האמיתית לבואם. איש, כמובן, לא אמר להם
דבר, אבל המבטים הסקרניים בעיניהם של עמיתיו המיועדים ושל בני
משפחותיהם, הבהירו לאביו של בויקו, כבר בשעותיו הראשונות במקום,
שלא הגיע לחוף מבטחים. בימים, ובעיקר בלילות שבאו לאחר מכן, הבין
שנפל והפיל את משפחתו מהפח אל הפחת. עכשיו נוספה לתווית ה"סוטים
הבוהמיים" שהוצמדה להם, תווית נוספת של "בורחים", שרק חיזקה והעצימה
את העניין המעורב בסלידה שעוררו בסביבה. כאשר מישהו בורח, האחרים
נעשים לרודפים. וכך, שלא בטובתם, הם נעשו מרכיב חברתי קבוע. אלה
שמדברים עליהם – ולא איתם. נושאים לשיחה, ולא שותפים בה.
.
***
.

שרות קבצים ממויינים
90-00-,34555[890]
.

מ"מ חכמים. חברת ה .
מוצלב. מ"מ וודס-הול. ועידת הקיץ של.
.

מוצלב. מ"מ ריצ'ארד (דיק) קבוליאן PhD MD.
.
מוצלב. חזית. החזית.
.
אגודה דמיונית של מדענים המאורגנים בקשר קונספירטיבי ל"השתלטות על
העולם". מקור האמונה בח' אינו ידוע. לא נמצא גרעין עובדתי כלשהו שיכול
היה לשמש בסיס להתפתחותה.
.
פריטים, 4,3,2 אין נתונים.
.
ציין סיסמה אישית להמשך…..
.
הפעל דגימת קול…..
.
סיסמה ווקאלית (נימת קול) משולב…..
.

טביעת יד…..
.

המשך קובץ חסוי:
.

חברת החכמים: כינויה הלא רשמי והנפוץ של "החזית". נוסדה לאחר
שהמדע והמדענים נאלצו לרדת למחתרת תחת לחץ ציבורי כבד שהתבטא בעובדה
שהאזרחים, משלמי המסים, סירבו לממן שום דבר שאדם רגיל (ר"ע) אינו
מסוגל להבין. כבר בשנותיה הראשונות של החברה, הונהגה בה הפריית
מבחנה מבוקרת. לא בוצעה הנדסה גנטית פעילה, אבל מדי פעם בוצעו
שיבוטים, ונוצלה האפשרות לבחור מבין האפשרויות הרבות, את העובר בעל
הפוטנציאל הרצוי.
.
הרקע להתפתחות הזאת היה מספרם המועט יחסית של החברים ב"חזית",
והניכור שנפער – והמשיך להתרחב בהתמדה – בינם לבין עיקר מניינה
ובניינה של אוכלוסיית הארץ. כך קטן במידה מסוכנת מרחב ההתרחשויות
הגנטיות בתהליכי הולדה רגילים בין חברי הקבוצה לבין עצמם, דבר שאיים
לפתח "גנטיקה שבטית". במובן ידוע, נקלעה החברה למצב הדומה למצבו של
מין הנתון בסכנת כליה, אלא שלא היה מי שיעניק למין הנכחד הזה את
ההגנה שהוא ראוי לה. כך, במקרה הזה, ההגנה היחידה שבאה בחשבון, הייתה
הגנה עצמית. חברי ה"חזית", או בכינויים הנפוץ – החכמים, לא התקשו
להבין שסיכוייהם לשרוד ולהמשיך ולקיים את החברה המדעית בדורות
הבאים, תלויים בנכונותם להפעיל על עצמם התערבות ביוטכנולוגית
מבוקרת, אם גם לא מניפולטיבית ברמת הגן הבודד, כאמור.
.
מקובל שהחזית נוסדה למעשה בוועידת הקיץ של וודס-הול, שאורגנה
בידי ריצ'ארד (דיק) קבוליאן Phd MD, אמריקאי ממוצא ארמני. במקורה
נועדה הוועידה לטכס עצה ולסכם דרכי תגובה אחידות, של המדענים בכל
העולם, לתקיפות המאסיביות של המתנגדים לניסויים מדעיים בבעלי-חיים.
קבוליאן עצמו עסק בניסויים בתחום מדעי-העצב במכון לביולוגיה ימית
בוודס-הול, כאשר כמה עשרות מתנגדים לניסויים פרצו לבניין, הרסו את
הציוד, והיכו אותו, את טכנאית המעבדה ואת שני תלמידי המחקר שנכחו
באותה עת במקום. מאוחר יותר התברר שבאותו יום, פחות או יותר באותן
שעות, הותקפו אלפי מעבדות במקומות שונים בעולם (ר"ק יום החיים).
המתנגדים לניסויים שלחו הודעות לתקשורת, והכריזו שיום החיים היה רק
הקרב הראשון במלחמה טוטלית שהם מכריזים על מבצעי הניסויים האכזריים
בבעלי חיים.
.

ניסיונותיו הראשונים של קבוליאן לגבש החלטה על דרכי התגובה של
המכון לביולוגיה ימית, לא צלחו. הדעה הרווחת היא, שסיבת הכישלון
נעוצה בעובדה שבאותה עת, היה קבוליאן מדען צעיר, חסר הישגים מוכרים.
ניסיונותיו נתפסו על-ידי עמיתיו כטקטיקה שנועדה לעקוף את מגבלותיו
כמדען, ולהקנות לו כוח ומעמד, במישור הארגוני. נראה שהוא נתקל במה
שאפשר לתאר כ"תוקפנות סבילה" – סירוב עקרוני לשיתוף פעולה, מצד רוב
עמיתיו, שהעדיפו להנמיך פרופיל עד יעבור זעם. ההחלטה היחידה
שהתקבלה באותו זמן בוודס-הול, נגעה לביטול יחידת יחסי-הציבור
המקומית, ולהימנעות מוחלטת מהודעות לעיתונות על אופי הניסויים
והמחקרים המבוצעים במכון. בפרוטוקול הישיבה שבה התקבלה ההחלטה הזאת,
מצוטט פיליפ רוזן (חתן פרס נובל לרפואה, ר"ק), ומראשי המתנגדים
להצעותיו של קבוליאן: "ובאשר למימון, אנחנו באמת לא זקוקים לתקשורת
ההמונית. די לנו אם נבקש מעמיתינו, מהמחלקות לתבונה מלאכותית,
שיחדרו למחשבים המרכזיים של כמה בנקים וחברות ביטוח, ויורו
להם להפריש לחשבוננו עמלה של מחצית האחוז על כל סכום שהם גובים
מלקוחותיהם. זה יספיק לנו, די והותר. לא נצטרך עוד להתחנן למענקי
מחקר, ולא נידרש לדווח לאף אחד על שום דבר. ברישומי יומנו, כתב
קבוליאן שאמירתו זו של רוזן, סללה את הדרך והניחה את היסודות
לוועידת הקיץ של וודס הול – שהתקיימה שנה אחת לאחר מכן.
.

על-פי עדותו שלו, הכתובה ביומניו, נקט קבוליאן טקטיקה של
"ג'ודו אינטלקטואלי" כנגד רוזן ומתנגדיו האחרים. "לא נותר לי אלא
להשתמש במנוף היחיד העומד לרשותי, והוא תנופתו של היריב. הצעתו של
רוזן, בדבר גבייה סמויה של עמלה מהבנקים, יכולה לשמש עילה לדיון
שיוביל אל המסקנה הבלתי נמנעת". כך, הקול הקורא המקורי לוועידת
הקיץ של וודס-הול, הכריז על דיון כללי בשאלות של "מימון ותקשורת".
נשיא הוועידה, שהיה אמור לשאת בה את ההרצאה המרכזית, היה פיליפ
רוזן. את הרצאת התגובה נועד לשאת גלן לנגפורד, המתמטיקאי ומדען
המחשבים, בעל מדליית פילדס, כותב שפת התקשורת למערכות תבונה מובנה,
"הליקס". אל הקול הקורא נוסף קולו של קבוליאן, שטרח והתקשר אישית
לרבים מהמוזמנים לוועידה. לפי הרשום ביומניו, בשיחות האלה הוא
"הוסיף כמה רעיונות וסיפק חומר למחשבה".
.

החכמים התנתקו למעשה מהציבור הרחב עשרות שנים לפני שנאלצו
לשקול ברצינות ירידה למחתרת. בתחילה עוד ניסו להסביר ולפשט את
מחקריהם ולשתף בהם, לפחות במובן של הבנה כללית, חלקים נרחבים ככל
האפשר של הציבור. מדענים הופיעו בתוכניות ראיונות בטלוויזיה וכתבו
מאמרים בעיתונות ההמונית. אבל המחקרים נעשו יותר ויותר סמליים,
יותר ויותר מורכבים, יותר ויותר מרוכזים בתחום צר, שקשה לעלות
ממעמקיו אל פני השטח של ההקשר המחקרי הכללי. וכך, הם נעשו פחות
ופחות ניתנים להבנה אינטואיטיבית על-ידי מי שאינם מצויים בפרטי
פרטיהם. השלב הבא היה בלתי נמנע: גיוס תקציבים ציבוריים למימון
מחקרים מסוג זה, נעשה יותר ויותר קשה, ובאופק כבר נראו הקרחונים
שסימלו את גבול יכולתו או נכונותו של הציבור לממן את פעילויותיהם
הלא מובנות של המדענים. מלת המפתח במאבקים להשגת התקציבים הייתה
"תרופה חדשה", וגם מלה זו, אם נכללה בתוכנית המחקר, חייבה את מבקשי
המענק להציג לוח זמנים הדוק למדי, שהסתיים תמיד באותה שורה תחתונה:
תרופה זמינה על מדפי בתי-המרקחת.
.

הציבור החל לשאול את עצמו, בקשר למדע, את השאלה הבסיסית של
המשק הפרטי: מה יוצא לי מזה? מה יוצא לי, למשל, מתוכנית מחקר
אסטרופיסיקלית זו או אחרת? מה יוצא לי ממימון בנקים גנטיים? או
בנקים של שושלות תאים? מה יוצא לי ממבנה פיסיקלי תלת ממדי של חלבון
מסוים? האם צפוי יישום מהיר למחקרים בסיסיים בנוירוביולוגיה? והאם
היישום הזה מצדיק את את עלותם הגבוהה של המחקרים? כמה בדיוק עולה לי
שכרם של מתמטיקאים בכירים העוסקים בבחינת רעיונות ומבנים בתורת
המספרים? או במרחבי בנך? או בטופולוגיה? איזו תועלת – בדיוק – תביא
לאנושות הרעבה, תחנת חלל שתאכלס כמה אלפי בני אדם, ששיגורה, בנייתה
ואחזקתה מחייבים תקציב שיכול היה לממן את האכלתם של רבבות בני-אדם
במשך מאות שנים, או מיליוני בני-אדם במשך עשרות שנים? ואז החלה
התקשורת לפרסם תחקירי ענק צבעוניים על הנעשה בתחומי המחקר והפיתוח.
סוף-סוף נמצאה הדרך להציג את המדענים כבני-אדם.
.
במשך עשר שנים, נכתב ב"חשיפה" שהובאה בעיתון אחד, נבחנו במכוני
מחקר ביו-רפואיים בכל העולם, יותר מעשרת אלפים תרופות ניסיוניות נגד
סרטן, שפותחו בתקציב מחקר של כמה עשרות מיליארדי דולרים. סכום
שבאותה עת יכול היה לפתור בבת-אחת את בעיית הרעב והיעדר התשתית
במזרח אפריקה. ושום תרופה מבין אלה – אף לא אחת – לא נמצאה בסופו
של דבר יעילה. שום ירידה בשיעורי התחלואה והתמותה מסרטן לא הושגה
הודות למאמצים האדירים האלה. אז בשביל מה זה טוב? שאל העיתון,
בשביל לקדם את הקריירה האישית של כמה חוקרים? על הרקע הזה התעצמה
פעילותם הציבורית של המתנגדים לניסויים מדעיים בבעלי-חיים, שהגיעה
לשיאה באירועי יום החיים שבו הושחתו אלפי מעבדות בכל העולם. המדענים
הבינו, תוך זמן קצר, שהמשחק מכור מראש. אם להמוני העניים היה כוח,
הם לא היו מאפשרים לעשירים המעטים ליהנות מעושרם. באותה מידה, המוני
בעלי האינטליגנציה הממוצעת, שהחזיקו בידיהם את הכוח ואת התקציבים
הציבוריים, התמרדו וסירבו לאפשר לבעלי האינטליגנציה הגבוהה מהממוצע,
לנהל את חייהם הרחק ממסלולי החיים והעניין של ההמון.
.
זו הייתה מסקנה מדעית, מחקרית, לא תוצאה של הלכי רוח פרטיים
ורגעיים. בסקר שהוזמן ומומן על-ידי קבוליאן, שהשתמש למטרה זו
במקורות כספיים לא ידועים, ושהוצג לראשונה בוועידת הקיץ של
וודס-הול, נבחנה לעומק דעת הקהל העולמית. הנשאלים התבקשו לדרג
אפשרויות להתפתחויות מדעיות וטכנולוגיות שונות, ולקבוע, עד כמה הן
רצויות או לא רצויות. לכל התפתחות אפשרית ניתן ציון חופשי, שנע בין
פלוס מאה (רצוי מאוד), למינוס מאה (מאוד לא רצוי). ריפוי גנטי
הוגדר על ידי רוב המשתתפים "רצוי במידה מוגבלת" (בממוצע פלוס 47).
אבל כל שאר ההתפתחויות האפשריות, זכו לציונים שליליים שונים. הארכת
תוחלת החיים האנושית: מינוס 61. הטכנולוגיה תפטור את בני-האדם
מהחובה לעבוד למחייתם: מינוס 66. אנשים יוכלו לחיות במושבות חלל
באיכות חיים וברמת חיים גבוהות ללא תקדים: מינוס 33.
.

בשלב הזה של הצגת תוצאות הסקר, כבר היה ברור לכל משתתפי ועידת
הקיץ של וודס-הול, שהסקרנות המדעית לא נתפסה עוד כמשהו שהלא-סקרנים
חייבים לממנו. כפי שציין קבוליאן בנאום הסיכום שלו, רבים מדי אימצו
כלפי המדע והמדענים את גישתו של תומס ג'פרסון. הנשיא השלישי של
ארה"ב הישנה, ומחבר הצהרת עצמאותה ("הכבשים יהיו מאושרים
יותר בינם לבין עצמם מאשר בהשגחת הזאבים"); ששימש מופת ודוגמה
שלפיהם התיישרה במשך יותר מ-200 שנים המעצמה שהייתה החזקה והעשירה
בעולם, והיה מתומכי האקדמיה למדעים, לא היסס להכריז שאינו מאמין
בקיומם של מטאוריטים. "יותר קל להאמין שהמדענים משקרים, מאשר
שאבנים נופלות מהשמים", אמר האיש שהאמין בכל לבו בכוחו של "השכל
הפשוט" (היום היו אומרים "המוני") של בני-האדם. ובנוסף לכל שאר
כשרונותיו, ג'פרסון היה גם קופירייטר מחונן, שאמרותיו צלחו ועברו
את נהר הזמן בהצלחה רבה. כך או אחרת, כתב קבוליאן, הציבור פשוט סגר
למדענים ולמכוני המחקר את הברז, או שלפחות זה מה שהוא חשב שהוא
עשה.
.
לנוכח מצב העניינים הזה, לא נותרו למדענים אפשרויות פעולה
רבות. בשלב ראשון הם קיבלו את "הצעת התקציב" של רוזן ולנגפורד. אבל
היה ברור שככל שהדברים אמורים בהתמודדות עם איבה פעילה וגלויה, כמו
זו של המתנגדים לניסויים בבעלי-חיים, לא יהיה די בוויתור למראית עין
על תקציבים ציבוריים. וכך, למורת רוחו הגלויה של רוזן, ברגעים
האחרונים לפני נעילת הוועידה, התקבלה – ברוב זעום – הצעתו הרדיקלית
של קבוליאן: המדענים יעמידו פני נעלמים, אבל למעשה, הם יבצעו "תרגיל
השתחררות מלפיתת תוקף". במסר הממוחשב שהעביר קבוליאן לכל משתתפי
הוועידה, לפני ההצבעה, נכתב: בקרב מגע, כמו בקרב מגע, אנחנו צריכים
לכופף את הראש, אבל להמשיך ולהפעיל אותו.
.
תוך חודשים ספורים נבנו מערכות תקשורת ממוחשבות סמויות,
שהשתלבו ברשתות הקיימות, חבקו את העולם כולו והגיעו לכל מקום.
מפעילי המערכות הורו למחשבים של חברות האנרגיה להמשיך ולספק למכוני
המחקר ה"מדולדלים" כמויות אדירות של אנרגיה, בחינם, תוך העלמת
התיעוד של הפעילות הזאת. (רשתות התקשורת גם הן אולצו לספק את
שירותיהן בחינם, וללא השארת עקבות בדו"חות הביצוע שהגיעו להנהלות
למיניהן.
.

אט אט, בתהליך הדרגתי שכמעט לא הורגש, נטשו החוקרים המצטיינים
את הקמפוסים והאוניברסיטאות, והתרכזו במכוני מחקר מחתרתיים, שהוסוו
כשכונות מגורים שמוקמו בפרברי הערים, בתי-חרושת ובתי-חולים. קבוליאן
(כפי שחששו מתנגדיו), התמנה "מתאם אדמיניסטרטיבי" ראשון של החזית,
תפקיד שאותו מילא תשע שנים, עד שהמטוס הקל שהטיס אותו לוועידה
השנתית שנועדה להתקיים במכון הקוטב, נעלם ללא עקבות בסופת שלג מצפון
לאיסלנד.
.
עם השנים, יושמה ושוכללה גם הצעתו המקורית של רוזן. הוקמו
מכשירים כלכליים מורכבים שנועדו לממן את הפעילות המחקרית המתעצמת
(או שבוצעה השתלטות חלקית על מכשירי מימון קיימים), כמו חברת "לבטח"
שבה עבדה נלי. הציבור – מבלי שידע זאת – המשיך לממן את המחקר
המדעי, והמשיך ליהנות ממנו. בכל זאת, פה ושם פותחו תרופות ושיטות
חדשות לטיפול רפואי, ומדי פעם הבשילו פריצות דרך מדעיות שיושמו
בטכנולוגיה ששיפרה את איכות החיים ורמתם.
.
אבל הנתק בין שתי החברות כבר היה לעובדה מוגמרת, ואחת
מתוצאותיו הראשונות, הייתה האצה בהתקדמות המדע. חוקרים ששוב לא
נאלצו להילחם על תקציבים ציבוריים, ולא נדרשו להסביר את הצורך
במחקריהם "בשפת בני-אדם", פשוט לקחו את מה שנזקקו לו מהמאגר
הציבורי, ודהרו קדימה. הוויתור על המגע עם ההמון, הביא במשך השנים
לנתק תרבותי שהתפתח בהדרגה וכמעט שהגיע לנתק ביולוגי מלא. אי
הידיעה של הציבור באשר למה שהעסיק באמת את המדענים התבטא באמירה של
ראש מדינה אחר, התבטאות שהפכה בקרב המדענים לבדיחה סמלית שעברה
מדור לדור. האיש ביקר באחד ממכוני המחקר הרשמיים שנותרו גלויים
בימיו, ואמר למדענים שהוא מחכה לרגע שבו יומצא או יפותח רובוט,
שיהיה מסוגל לשאת נאום נשיאותי. רובוטים. על זה הוא חשב, כשהמדע
כבר עסק בפיענוח הצופן הגנטי החמישי ובכל מכונית חדישה כבר פעל מחשב
ניווט על בסיס תקשורת לוויינים, מכונה שהייתה יכולה בקלות לשאת
נאומים נשיאותיים אינטליגנטיים, הרבה פחות מביכים מאלה שנשא הנשיא
עצמו.
.
הערת המערכת:
.
הציבור בכללו, כמובן, לא היה לגמרי מטומטם. אנשים רבים חשו שמץ
מהנעשה תחת אפם והיו אפילו כאלה שניסו במוצהר להגיע ולהתקבל למחתרת
המדעית. גם פרשיות האהבים שניהלו מדענים עם בני זוג המוניים היו
מעין שסתומים שדרכם פרץ מידע על קיום המחתרת, ויצא והופץ בעולם
החיצון. אבל המשק הציבורי הרי לא הכריז מלחמת חורמה על המדע. הוא רק
ביקש לקצץ את תמיכתו הכלכלית ב"ערוצי פעילות אוטיסטיים", "ומעבר לזה,
אם מישהו רוצה לקרוא לעצמו "חכם" ולספר שהא חי במחתרת, שיבושם
לו. כל עוד הוא אינו גורם נזק, אינו עובר על החוק, ואינו דורש תקציבים
ציבוריים, הוא נחשב בלתי מזיק לחלוטין .
.
סוף קובץ (מוצלב).
.

נעל ותייק באמצעות סיסמה אישית, דגימת קול, מגע יד, סיסמה ווקאלית
(נימת קול) משולב. תודה.
.
***
.
אימו ההמונית של בויקו האמינה לסיפוריו של אביו, גנטיקאי
צעיר ומבריק שבאותה עת חש שהעולם כולו מונח לרגליו. כשהתברר לה שהיא
הרה, החליטה, במין חוצפת נעורים, לפרוץ את הגבול הגנטי של החזית
ולחדור אל חברת החכמים. מאוחר יותר הודתה שקיוותה לשפר את עתידה
שלה, ואת עתיד בנה – אבל הדלק המעשי שהזין אותה היה הביטחון
האופייני לבני 20, בריאים, שהיא יכולה לעשות כל דבר, שכל רע לא
יאונה לה. היא לחצה על דוושת התאוצה עד הסוף, רק כדי לראות אם היא
יכול" לקחת "את הסיבוב. היא – בפירוש – לא הייתה מודעת לסכנה ולא
שיקללה אותה. אביו של בויקו ראה בכל העניין מעין הצהרת עצמאות. הוא
לא תיאר לעצמו שהצהרה כזאת יכולה לשנות את חייו.
.

אבל, לאחר אותה בריחה ראשונה, באו, מטבע הדברים, בריחות
נוספות. מדי שנתיים, פחות או יותר, יצאה המשפחה לדרך ועברה למרכז
מחקר אחר. המעברים הפיסיים התכופים, מעשה נדיר יחסית, ולא נחוץ
בדרך כלל בחברת החכמים, הקשו על מחקריו של האב, שנאלץ להתאים את
עצמו בכל פעם מחדש לעמיתים חדשים. המעברים האחרונים כבר לוו בתחושת
החמצה גדולה, שהתערבה ביותר משמץ של ויתור והשלמה, שלא לומר כניעה.
כל זה, כמובן, לא הועיל במאום, מכיוון שבויקו – "אוכלוסיית היעד" של
תוכנית ההגנה הכושלת הזאת – גדל כילד דחוי, בן למשפחה בורחת ונרדפת.
הוא לא היכה שורש בשום מקום, ובמידה ידועה תיפקד כמעין שעון עצר.
כמעט כמו הציפורים הנודדות החשות בעונה המתאימה דחף בלתי נשלט
להמריא למקומות אחרים, הוא פתח מדי שנתיים בסדרת שאלות שהבולטות
והעיקריות שבהן היו: מתי עוברים? ולאן? אבל גם הוא כבר ידע והתרגל
למקומו הקבוע בתחתית הסולם החברתי. הטיפוס שכולם "מוציאים עליו את
העצבים". מעין שק איגרוף פיסי ונפשי כאחד. הוא לא השלה את עצמו. הוא
ידע והבין שהוא אחר, שאינו "מקובל" ושבתור שכזה הוא צפוי פה ושם
להשפלות ולנידוי. והוא גם ידע שמוטב להעביר את כל העניין בקלות ו"לא
לשים לב".
.
אולי לכן התפתחה בו סקרנות יוצאת דופן, שלוותה ביכולת ייחודית
לא פחות לשגות בדמיונות. פנטסיור, כפי שכינה אותו אחד מהמורים
היחידים שהראו לו חיבה ויחס הוגן. בזמן שבני גילו עסקו בפעילויות
חברתיות, שנמנע ממנו להשתתף בהן, הוא ישב בחדרו וקרא. אולי היה זה
הדם ההמוני שזרם בעורקיו, ואולי סתם נטיית לב, שטיפחו בו תשוקה
וסקרנות שלא הצטמצמו למידע מדעי בלבד. הוא קרא את שיקספיר, דאנטה,
אפלטון, קאנט, הומרוס, ורגיליוס ואליוט, בעירבוביה שרק הוא היה
מסוגל למצוא בה את ידיו ואת רגליו. מאחורי דלת חדרו הסגורה, התהלכו
הוריו בפנים חיוורים וקפואים, מבקשים את נפשם למות כדי לכפר על
העוול שעשו לו בעצם הבאתו לעולם. אבל הוא – בדרכו – היה מרוצה למדי
מחייו, והיו לו תוכניות סודיות, שנועדו לעשותו עוד יותר מרוצה.
בתמונת הסיום של התוכנית האהובה עליו ביותר, ראה את עצמו חוזר
מהעולם הגדול לחברת החכמים, ומתקבל בה כגיבור שכבש את האמת והניח
אותה לפתחם. הוא אהב להקרין לעצמו את הסצינה, שבה ראה את עצמו
מתכבד בהרצאת אורח פומבית לפני הסגל הבכיר של המכון, במעמד חברי
המועצה עצמם. הוא אומר את משפט הסיום, המנוסח בבהירות מדהימה אם גם
בלשון המעטה ראויה, המאזינים מפוצצים את האולם ברעש מחיאות הכפיים,
ובשורה האחרונה, באמצע, יושבת שרה הקר. היא קמה, מחייכת אליו
ורומזת לו במבטה: ניפגש אחר כך.
.
הפרק הבא יפורסם מחר.




לא ניתן לכתוב תגובות.