Azgad.com » מעוף כלולות – פרק ראשון
Azgad.com

ספרות מדע בדיוני
מעוף כלולות – פרק ראשון

יבשם עזגד | סגור לתגובות   Share on Facebook

הספר "מעוף כלולות" נכתב בשנת 1993 וראה אור בשנת 1994 בהוצאת "כתר".
.

.
פרק ראשון.
.
פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי פנה יום.
מתוך תפילת הנעילה של יום הכיפורים.
.
היא צחקה ואחוריה רטטו. אומרים שבהתקרב המוות, חולפים חייו של
אדם לנגד עיניו, במעין הילוך מהיר, סקירה כללית חוזרת, כמו תזכורת
אחרונה הניתנת לך לפני שאתה נדרש לקבל החלטה חשובה. למות או לא
למות, זו השאלה. משפט טוב שכדאי לרשום ולזכור. בויקו חיפש בכיסיו עט
ופיסת נייר. אבל לא הוא הלך באותם רגעים לקראת מותו, ולא חייו שלו
הם שחלפו במוחו.
.

היא צחקה ואחוריה רטטו. כך בדיוק זכר אותה. כך בדיוק ראה
אותה אז, מבעד לחלון הזכוכית של הקומה העשרים וארבע בבניין המשרדים
של חברת אם-טי-פי. היא עמדה בגבה אל החלון והחליפה דברים עם שתיים
או שלוש פקידות אחרות. פרצי צחוק רמים וקריאות התפעלות צווחניות
עלו מהפקעת הרוחשת והמבעבעת. המטבעות שעברו שם מיד ליד, או מפה
לאוזן, היו חוויות מבילויי סוף השבוע.
.
- "אז הוא…" (לחישה), "אז אני . "…
- "את מדהימה, נלי, פשוט מדהימה, בחיים שלי – בחיים שלי – לא הייתי
מאמינה שאת מסוגלת (לחישה)".
.

" -ובייחוד לא לבחורים משופשפים (צחוק צווחני) כמו ההוא "…

.
בשלב הזה החל בויקו, שהיה תלוי בכבלי הסנפלינג שלו מצידו
החיצוני של חלון הזכוכית הכפול, להכות בידו בחלון. נלי הסתובבה
לאטה. היא הבחינה בו, ובה בעת קלטה גם את הדליים שהכילו חומרי
ניקוי, שנחו לצידו על הנדנדה (כך כינו מקצועני הסנפלינג את מדף
הרוחב התלוי). היא עיקמה את אפה בסלידה, וניסתה לחזור למקומה.
עוביו של החלון הכפול לא עלה על עשרה סנטימטרים, והמרחק ביניהם
באותו רגע הסתכם בפחות ממחצית המטר, אבל נלי ניסתה להגדיל אותו ככל
האפשר. היא ידעה שעליה לחוש ריחוק תהומי כלפי הטיפוס התלוי הזה, שם
בחוץ, ריחוק שאין למודדו במידות רגילות של מרחק. ריחוק שבין "בפנים"
ל"בחוץ" לא נמדד בסנטימטרים, או בקילומטרים. זהו ריחוק המייצג פער
שלעולם, לעולם, אי-אפשר לגשר עליו. היא התאמצה לחוש ריחוק כזה,
ולרגעים נדמה היה לה שאכן העלתה מגנזכה הפנימי את התחושה הנכונה.
.
אבל בויקו המשיך והיכה בחלון, העווה לעומתה את פרצופו ונופף את
ידיו בתנועות משונות. יכול להיות שהוא מנסה לומר לה משהו? כן, נראה
שהוא אומר משהו, אבל החלון הכפול, האטום לרעש, בולם וחוסם את קולו.
נלי שקלה בזהירת, אם כדאי לנסות ולהבין את מה שיש לו לומר. מצד אחד,
ברור שאין, ולא יכולה להיות, כל חשיבות לדבריו של מנקה חלונות. והיו
גם חברותיה לעבודה, שמוטב להתחשב במה שיהיה להן לומר על כך (והיא
ידעה, כמובן, מה הן יאמרו על כך: שיחה עם מנקה חלונות אינה משהו
שעשוי להוסיף ליוקרתה). מצד שני, נראה שהטיפוס הזה אינו אחד שמוותר
בקלות, והוא עלול להמשיך ולהתעקש, מה שיכול להתפתח תוך זמן לא רב
לאירוע מביך עוד יותר ("הוא מכיר אותה מאיזה מקום?", ו/או "מעניין
מה כבר קרה ביניהם שהיא מתנכרת לו ככה"). דבר כזה יכול אפילו לקזז
לחלוטין את כל הניקוד שצברה, במונחי יוקרה, כשסיפרה להן, בשינויים
קלים, כמובן, את עלילות סוף השבוע האחרון.
.

היא נאנחה, העיפה מבט מהיר על סביבותיה (אם היא חייבת להחליף
איתו כמה מלים, מוטב שתעשה זאת במהירות ובצינעה מרבית). כשנמצא הרגע
המתאים, כשתשומת לבן של המפעילות האחרות הייתה נתונה בבירור למשהו
אחר, פנתה נלי אל החלון וביצעה תנועת יד מהירה, כאומרת: מה? מה אתה
רוצה? הטיפוס התלוי חייך והחל מקיש במהירות על החלון באצבעו תוך
שהוא מעווה את שפתיו. הוא אומר משהו. נלי התרכזה וניסתה להבין :
סו… סוך… סאוך… לא. סטו… סטור! יש לך בקשה ל"סטור" על המרקע!
והוא מצביע לכיוון מסוף המחשב שלה! היא דילגה לרוחב החדר במהירות,
ושם, על מרקע המסוף אכן היבהבה בקשה ל"סטור". שורת המסר כבר החליפה
את גוונה הבסיסי מירוק לכתום, למעשה, כבר החלה להאדים. התראה אחרונה
לפני ניתוק. המחשב המרכזי עמד ליפול והמפעילים הבכירים בחדר בקרת
המערכת, שידרו אזהרה ברשת, מי שלא יכניס את נתוניו לזיכרון, עלול
להפסיד אותם. היא ביצעה את הפעולה במהירות, והקדימה את הנפילה
בשנייה אחת, ואולי בפחות מזה. אחר כך, תוך כדי התנשפות, היא הביטה
לעברו (אחרי שווידאה שחברותיה אינן צופות בה ואינן מבחינות במתרחש (
וסימנה "תודה"). מי יכול היה לחשוב על זה? מה כבר יכול מנקה חלונות
להבין בהפעלת מערכת ממוחשבת של חברה לביטוח רפואי?. בויקו חייך,
נופף לה בידו, וניסה לבטא בתנועות את ההערכה העמוקה שחש כלפי החיטוב
המושלם של אחוריה. ואז זה קרה. צרעה שחלפה בזמזום מהיר בקרבת ראשו,
והחלה לחוג סביבו באיום, גרמה לו לבצע תנועות יד מבוהלות ולא
מחושבות, מה שהפיר את שיווי משקלו, והטיל על מתקן הסנפלינג עומס
חד-כיווני מופרז. הוא נפל שש עשרה קומות למטה, עד שהחבל התהדק בטבעת
הביטחון ובלם אותו במשיכה שאיימה לפוקק את שדרתו.
.
ועכשיו, היא הייתה יורדת והולכת אל תוך האש, מבלי להסב את פניה.
אבנים שדורדרו ברגליה, הקדימו אותה בנופלן לתהום הבוערת. למעלה,
במקום שבו עמד, הגבירה הרוח את מהירותה, תוך שהיא מפזרת את אדי
הגופרית ומסלקת כמעט כל סימן לנוכחותם במקום. סופת שלגים מתקרבת,
אבל שום דבר, גם לא סופת השלגים הסוערת ביותר, לא יכבה את אש התמיד
הבוערת במעמקים במשך מיליוני שנים. טרטור מנוע מרוחק נשמע בדיוק
מעליו, בגובה ניכר מעבר לעננים ולערפל שחצצו בנחישות בינו לבין
רודפיו. יריות הצרצרים נשמעו קרובות מאי פעם. מסלולי הירי הכחלחלים
שלהם יצרו מעליו מעין גביע הפוך. הסופה סיפקה לו, באופן בלתי צפוי
לחלוטין, את המצרך היקר ביותר שיכול היה לבקש לעצמו – זמן (אם כי,
כמובן, בכמות מוגבלת, שלא ברור אם יש בה די כדי לשנות במידה
משמעותית את התוצאה שתירשם על קו הסיום). אבל בויקו, שנשאר מאחור,
לא מיהר לנצל את מתנת הזמן. שוב לא יכול היה להתיק את מבטו מאחוריה
המחוטבים ומוחו פעם ופימפם בקצב בלתי אחיד מלה אחת בלבד, את שמה.
נלי. נ-לי. נל-י. וחוזר חלילה. עכשיו, אחוריה, כמו כל שרירי גופה
האחרים, שגויסו למאמץ ההימנעות מהידרדרות לא מבוקרת – היו מכווצים,
ולא רטטו כלל. הוא היה רוצה לחוש בושה עמוקה על שאלה המחשבות
המעסיקות אותו ברגעים אלה, אבל בושה היא לא רגש שאפשר להפיק על-פי
הזמנה. וכך, חזרו מחשבותיו של בויקו על סיפור חייה של נלי, מהיום
שבו ראה אותה לראשונה, בהיותו תלוי על נדנדת הסנפלינג שתלתה מול
חלון הקומה העשרים וארבע, בבניין המשרדים של אם-טי-פי. והוא זכר
בבירור את כל אחד מאותם ריטוטי אחוריים ראשונים, שבלעדיהם – הוא לא
הטיל בכך ספק – לא היה ניצב כאן עכשיו.
.
***
.

בסופו של אותו יום עבודה, אספה נלי את חפציה והתכוננה לירידה
הארוכה למפלס הרחוב. המעליות פעלו רק בכיוון אחד – כלפי מעלה. את
האנרגיה הדרושה לירידה, היו העובדים חייבים לספק לעצמם בעצמם. זה
היה המצב ברוב בנייני המשרדים הגבוהים בעיר, ובעצם, נלי לא הכירה
מישהו שעבד בבניין שבו אפשר היה לרדת במעליות.
.
היא הסירה את התג שזיהה אותה כמפעילת מסוף מחשב בחברת
אם-טי-פי, וטמנה אותו בתיקה. לפי מה שנכתב על השלט בכניסה לבניין,
ועל ניירות המכתבים שלה, עסקה אם-טי-פי במכירת ומתן שירותי ביטוח
רפואי. אבל מנקודת ראותה של נלי, היה תחום עיסוקה של החברה שונה
במעט מההגדרה הזאת. המסוף שהפעילה, היה תחנת עבודה אחת מרבות,
במערכת-על ששילבה מספר מערכות-מומחה, שנועדו לטפל ביעילות ובמהירות
בכל תביעת ביטוח, משונה ומיוחדת ככל שתהיה, ללא מגע יד אדם, או ליתר
דיוק, בשילוב עם מגע יד אדם, בתנאי שאותו אדם הוא תחנת הקצה של
המערכת. המערכת ידעה לשקלל כל תביעה, לסווג אותה, לבדוק את תקפות
הפוליסה ואת אופיה, ובסופו של התהליך לקבוע אם התביעה קבילה, ואם כן,
מהו סכום התשלום המדויק המגיע לתובע. בקצה האחר של המערכת, פעלה
עמדת תשלום, שהנפיקה המחאות ושלחה אותן בדואר אל הנמענים, בלוויית
דו"ח מפורט, המציג את כל שיקולי ונימוקי המערכת בעניין התביעה,
כך שהתובעים לא יעלו על דעתם, אפילו לא לרגע, שיש להם סיכוי כלשהו
להצליח בעירעור על החלטת המערכת.
.
הבעיה (של התובעים, לא של נלי, שקיבלה את משכורתה בכל מקרה , (
הייתה שבמעטפות שנשלחו אליהם מחברת הביטוח, מעולם לא נכללו המחאות
כלשהן. איכשהו, דו"ח הנימוקים והתחשיבים, בניכוי כל ההתחייבויות
וסכומי ההשתתפות העצמית, הותירו אותם עם יתרת אפס, או אפילו עם
יתרה שלילית קטנה, שהמערכת, בטובה, הודיעה להם – "לנוכח הנסיבות" –
שהיא מוותרת עליה. למעשה, היו גם תביעות מעטות שבהן נרשמה יתרה קטנה
לזכות התובעים, כך שלא היה סיכוי גם למי שביקש לטעון שאם-טי-פי אינה
משלמת לעולם. ועל המערכת הממוחשבת הזאת הייתה גאוותם של מנהלי החברה
וחברי מועצת המנהלים שלה. היא נכתבה ונבנתה במשך שנים אחדות, בידי
ארבעה מטובי מתכנתי המערכות שפרשו ממחלקת המחשבים של מרשם התושבים.
הם הקימו להם חברה קטנה, באיזור מרוחק, ועל נייר המכתבים שלהם
נדפסה בחוסר צניעות אופייני, הסיסמה "הכל אפשרי".
.
נלי שאלה את עצמה, מפעם לפעם, מדוע אנשים ממשיכים לרכוש את
פוליסות הביטוח הרפואי של חברה שלעולם אינה משלמת תביעות. היא עצמה,
כעובדת אם-טי-פי, הייתה מבוטחת על חשבון המעסיק (אולי זה בשל
העובדה שאם-טי-פי היא הגדולה בחברות הביטוח במשק, מה שלא מפתיע
לנוכח שיטת הפעולה שלה). אנשים מעדיפים לרכוש פוליסות בחברות גדולות
ויציבות, שאינן מאיימות להתמוטט ולהותיר את מבוטחיהן ללא ביטחון
מינימלי. יתכן גם שלפחות חלק מהמבוטחים בדקו את נימוקי המערכת
הממוחשבת לאי-תשלום, והגיעו למסקנה שהצדק עם החברה. האמת היא,
כמובן, שכל זה לא ממש הטריד את נלי. השאלה הזאת, על שלל תשובתיה
האפשריות, עלו במחשבתה לעתים רחוקות מאוד. הרבה יותר מעניין לחשוב
)ונלי אכן עשתה זאת לעתים קרובות יותר), על מה שעושה אם-טי-פי בכל
הכסף שהיא שואבת ללא הרף מהאנשים. במערכת הממוחשבת לא היה שום סימן
לערוץ כלשהו שדרכו יכלו להתנקז הסכומים האדירים שזרמו פנימה. באותו
זמן, כמובן, לא ידעה נלי דבר וחצי דבר על קרן המדע הבין-לאומית. היא
ידעה משהו על ה"חכמים", בעיקר דברים שאמרה לה אימה בילדותה, דברים
שאמינותם לא עמדה במבחן, אבל לא העלתה בדעתה קשר אפשרי ביניהם לבין
החברה שבה היא עובדת.
.
בהיותה בת שלוש-עשרה, היכו בה החיים בראשונה. וכמו בהרבה מקרים
אחרים, ה"סוכן" של החיים לעניין הזה, היו הוריה, או ליתר דיוק,
אימה. היא הכינה אותה והביאה אותה למבחני הקבלה למה שהיא כינתה
"חוגי החכמים". "הילדה", כלומר, נלי, הייתה תלמידה טובה למדי בבית
ספרה, הטובה בכיתתה, ומעולם, עד לאותו יום, לא נתקלה במבחן ידע שלא
הייתה יכולה לעוברו בציון גבוה. ובכל זאת, הכישלון הלא צפוי פגע
באימה יותר מאשר בה. לאם היה בעבר (נלי למדה על כך מאוחר יותר , (
רומן קצר עם "חכם", שנעלם יום אחד כאילו בלעה אותו האדמה. אבל גם
נלי לא יצאה נקייה מהעניין.
.
מעודדת על-ידי אימה, החלה – עוד לפני שהתייצבה למבחן – לרקום
חלומות על חיים אחרים שיינתנו לה לאחריו. דברי הקינטור והלעג
שהיפנתה אז כלפי חבריה ה"סתומים", חזרו אליה עכשיו בצירוף ריבית
דריבית, ובכל העוצמה שיכולה חברה מלוכדת להפעיל על אדם בודד. היא
ניסתה בכל כוחה להדחיק את העלבון, והשתמשה לשם כך בכל מנגנוני
ההכחשה שיכלה הפסיכולוגיה לספק. היא – באמת – לא ידעה בדיוק מה
עושים ה"חכמים" האלה, כיצד הם חיים, ואם יש טעם להתאמץ כל-כך כדי
להתקבל לחברתם, ולהצטער על שלא קיבלוה. וכך, ברגעיה הטובים, שבהם
ראתה ברכה במאמצי ההדחקה שלה, היא כלל לא הייתה בטוחה שהם אכן
קיימים במציאות. באותם רגעים היא חשבה עליהם כעל חלק מהווי החיים
העירוני, מעין אגדה אורבנית בלתי מזיקה, כמו האמונה בלבן-הזקן
המחלק מתנות לילדים בחג המולד. אבל כל זה לא שינה, כמובן, את מערכת
היחסים שהתקלקלה, בינה לבין בני גילה בסביבת מגוריה. בשבילם, היא
הייתה ונשארה "סתומה" שניסתה ללא הצלחה להתחזות ל"חכמה". פרה שניסתה
לעוף, קרפדה שהתנפחה עד שהתפוצצה. היא רצתה לעבור את הגדר, והם
אילצו אותה לדבוק בכוונתה המקורית. הם השאירו את החיץ ביניהם בדיוק
במקום שבו היא ביקשה להציבו, ולא איפשרו לה לסגת ולרדת מהעץ שטיפסה
עליו, גם כשהתברר שמבוקשה לא עלה בידה. כך, היא נותרה תקועה באמצע
הדרך, לא כאן ולא שם. לא לבלוע ולא להקיא. "עפתי, והם ירו בי והפילו אותי
ארצה וקצצו את כנפי", היא עתידה לומר.
.
כשעברו המחשבות האלה במוחה, כבר הייתה במפלס העשירי, היא שיחררה
את התפס שאיגד את שיערה שנערם על קודקודה, והניחה לו לגלוש אל
צווארה וכתפיה, תוך שהיא מעודדת אותו לכך בהטיות ראש קצרות, נמרצות.
מקץ דקות אחדות, נפלטה למפלס הרחוב והתערבה במהירות בהמון, משתמשת
במרפקיה במיומנות, כדי לפלס את דרכה אל תחנת החדפס. היא נעה ברחוב
הסואן כסכין החותך בחמאה. בויקו חייך לעצמו כשזכר כיצד פערה את
עיניה ואמרה "אבל אני לא ממש דוחפת אנשים, נכון?" כאשר התפעל פעם
מיכולתה לשמור על כיוון התקדמות בהמון. היא נעה לעבר מטרתה בטבעיות
וביעילות שקטה של טיל שיוט. ובכן, היא לא דחפה אנשים כשהחליטה לרדת
לתוך הלוע הלוהט, אבל גם את מסלול ההתקדמות הזה, עשתה בקו ישר, תוך
התעלמות משימתית מכל גורמי ההפרעה שבדרך. אנשים אינם משתנים, חשב
בויקו. הם נשארים אותם ילדים כשהיו. הפסיכולוגים יכולים ללמוד וללמד
ולחשוב ולכתוב מה שהם רוצים, אבל בויקו הכיר יותר מדי מבוגרים
שאופיים התעצב בגיל חמש שנים, או פחות מזה, ולמעשה, מעולם לא נוכח לדעת
שמישהו ממכריו שינה משהו מאופיו וממנהגיו.
.

גשם דק החל לרדת כשקרונית החדפס התקרבה בנסיעה אטית אל הרציף.
נלי מצאה מושב זוגי ריק, והתיישבה ליד החלון. האיש שתפס את מקומו
מולה, קרא בעיתון, ומבטה נדד על פני הכותרות ומאמרי הפרשנות
הצפויים. החדפס חלף בנסיעתו האטית, חסרת הזעזועים, דרך אזור העסקים
של העיר, וממנו עבר לאזור המגורים. בתים ישנים בני שלוש וארבע
קומות, התחלפו בקוטג'ים דו-משפחתיים שכבר ראו ימים טובים יותר .
הצבע האפור, צבע הדגל העירוני, שלט בכל. פה ושם ניסה מישהו לגדל
צמחי נוי באדנית חיצונית, בין הקוטג'ים היו אפילו ניסיונות מעטים
להצמיח גינה קטנה, נס מרד קטן וסמלי שלא שינה שום דבר משמעותי
בסביבה האפורה, המאובקת והחומצית. החגורה המרוחקת של הכרך איכלסה
מפעלי תעשייה ותחנות אנרגיה, שעמלו עשרים וארבע שעות ביממה
בניסיונות שנועדו מראש לכישלון, להדביק את הביקוש הגדל לאנרגיה
ולמוצרי צריכה צורכי אנרגיה. עשרים ומשהו מיליארד בני אדם על כוכב
לכת אחד, לא גדול במיוחד, הציבו בפני התרבות הטכנולוגית שלהם עצמם,
דרישה שקשה מאוד – והיו מי שסברו שאי אפשר – לעמוד בה. לאחר שוועדות
ההיגוי הבין-לאומיות השונות הורידו מעל סדר היום העולמי, לפני כמה
עשרות שנים, את המאמצים והניסיונות לבנות תשתיות עירוניות על קרקע
הים ובחלל, האמיר הביקוש לקרקע בכל העולם, למעט שטחים מועדים
לאסונות טבע. לוועדות ההיגוי היו כמובן נימוקים כבדי משקל שלפיהם
קבעו את סדר הקדימויות העולמי. לך תסביר לאנשים הנמקים ברעב, מדוע
כדאי לאנושות להשקיע כספים ומאמצים בחלל, במקום לייצר ולשלוח אליהם
מזון ותרופות. הפניית המאמצים פנימה, כפי שניסחו זאת חברי ועדות
ההיגוי, הביאה בסופו של דבר – כמצופה – להתמצעות מאסיווית ברמת
החיים של תושבי העולם. קלפי העושר חולקו מחדש, ואיתם, כך האמינו רבים,
חולקו מחדש גם האושר והזכויות והסיכויים להגיע למימוש עצמי. כמובן,
החלוקה החדשה לא הייתה צודקת ומדויקת עד לפרט האחרון. היו "שחקנים "
שזכו בקלפים טובים מאלה של עמיתיהם, אבל גם כך, מבחינתם של האנשים

שחיו במה שקראו פעם העולם השלישי, הייתה ההחלטה הזאת הישג חשוב,
שמשמעותו הרחבה ביותר בשבילם, הייתה, בפשטות, חיים.
.
למען ההישג הזה, קבע כותב המאמר בעיתון שהחזיק הנוסע שתפס את
המושב שלפני מושבה של נלי, ויתרו ארצות הצפון והמערב (למעשה, הן
נאלצו לוותר, תחת אולטימטום שלא העזו לנסותו), על הדובדבנים ועל
הקצפות. והעתיד נתפס באותו זמן כמעין דובדבן, או קצפת, שאפשר לוותר
עליה היום, ואולי, לכשירווח, להשקיע בו מחדש. אבל כמובן, האוכלוסיה
העולמית גאתה ואיש לא הציע עוד לחזור ולהפנות משאבים בכיוון החופף
את כיונו של חץ הזמן. וכך, בראשית המאה העשרים ושתיים לספירה
הנוצרית, מצאה את עצמה התרבות האנושית כשהיא מעניקה לעשרים מיליארדי
חבריה, בכל מקום בעולם, תנאי חיים שווים, פחות או יותר. היוזמה
הפרטית איפשרה, כמובן, להתקדם בחיים, אך רשת ההגנה הסוציאלית
הכל-עולמית הבטיחה את המטפסים מפני נפילה עמוקה מדי. העניין הוא,
שכדי להעניק את שוויון ההזדמנויות הזה, נדרשו כל שטחי הקרקע שהיו
בנמצא, וכל מפעלי המזון והאנרגיה שפותחו (במגבלות שהטילה ועדת
ההיגוי העולמית על ניצול אנרגיית הקשר הגרעינית, ובהגבלות המתחייבות
על ההשקעה בפיתוח דרכים להפקת אנרגיה סולרית), כרעו תחת נטל הביקוש.
בעצם, טען הפרשן בעיתון, החלוקה החדשה של סדרי הקדימויות, הביאה את
התרבות האנושית למצב צודק אבל עצוב משהו, של שקיעה אחידה ואטית. נו,
את כל זה ידעה נלי, כפי שידעו גם נוסעיו האחרים של החדפס, זה נכתב
ונאמר ושוכפל והודפס אלף אלפי פעמים, אבל איש מהם לא העלה בדעתו
לעשות משהו בעניין, ובעצם, איש מהם לא יכול היה לעשות משהו בעניין.
לא כאשר עוד מעט ירד הערב, ועדיין יש לרכוש כמה מוצרים במרכול
השכונתי הצפוף, לבצע כמה מלאכות דחופות בתחזוקת הבית, לקראת החורף
הקרב, וכמובן, להקדיש מעט תשומת לב, כראוי, לילדים, או להורים, או
לבן או בת הזוג. בסך הכל, מי שרוצה להפגין חוש ביקורת חד וחריף במיוחד,
יכול אולי לתאר את אורח החיים הזה כאטי ואפור משהו, אבל באופן
מעשי, כל אדם שפוי ידע שבעצם אין לו על מה להתלונן, כי אל"ף: מצבם
של האחרים אינו טוב יותר, בי"ת: בסך-הכל, החיים באמת נוחים למדי,
וגימ"ל: מה הפתרון? כל זה, כמובן, השאיר מחוץ לתמונה את ה"חכמים , "
שאולי ניהלו את חייהם בדרך אחרת, אבל מצד שני, אולי, ייתכן מאוד,
שבכלל לא היו קיימים.
.
כשהגיעה לשלב הזה בהרהוריה, ידעה נלי שהגיע הזמן. היא צלצלה
בפעמון היד שהיה תלוי בקצה שרוך המשיכה שנמתח לאורך תקרת החדפס, אות
לנהג הרכב שעליו לעצור בתחנה הבאה, ואז, אספה את מטלטליה, תיק יד
עשוי תחליף עור, מטרייה, זוג כפפות ושקית ממוחזרת שקופה למחצה שעליה
הודפסה פרסומת לחנות כלבו כלשהי, והתייצבה מול הדלת הפניאומטית. זו
נפתחה בנפיחה שורקנית כשהחדפס עצר מול עמוד הבטון הסדוק, שסימן את
תחנת האיסוף שלו בשכונת המגורים שבה התגוררה נלי, עדיין בבית הוריה.
כמה אנשים ירדו באותה תחנה. אחד מהם, גבר צעיר חלק פנים, חייך אליה.
סתם. היא העבירה עליו את מבטה במהירות ובהיסח הדעת, כמעט מבלי
להתעכב, ואז, משהו גרם לה לחזור ולהתבונן בו. זה היה מנקה החלונות
שהזהיר אותה בבוקר מהנפילה הקרובה של המחשב, ואחר כך נבהל מהצרעה,
נפל, וניצל בנס. הוא עקב אחריה עד כאן. אין אפשרות אחרת. היא
ידעה זאת, והוא ידע שהיא יודעת.
.
הפרק הבא יפורסם מחר.




לא ניתן לכתוב תגובות.