Azgad.com » אנטי מחיקון. מחר יהיה יום חדש – אבל זה לא בהכרח לטובתנו
Azgad.com

ספרות מדע בדיוני
אנטי מחיקון. מחר יהיה יום חדש – אבל זה לא בהכרח לטובתנו

יבשם עזגד | סגור לתגובות   Share on Facebook

היום פגשתי אמיתי. הוא לא נראה שונה בהרבה מאיתנו. בן-אדם
גבוה, שיער חום, מתולתל מעט. אף נשרי. עיניים שחורות, קטנות. עור
פנים שזוף. בן-אדם רגיל למראה. אבל הוא היה אמיתי. והוא זכר אותי.
אני בטוח שהוא זכר אותי. הוא חייך אלי מין חיוך כזה, כאילו-סתמי,
ושאל אותי מה השעה. אבל אני תפסתי מיד שהוא זוכר, ושאלתי אותו:
.
- "אתה זוכר אותי"?
.
והוא אמר:
.
"עכשיו לא. אבל אולי פעם זכרתי".
.
אתם מבינים? הוא ממש הודה בפני שהוא אמיתי. זוכרן. עכשיו, תראו,
למיטב הידוע לי, מעולם לא התגלה זוכרן כלשהו לפני איש-צל. ייתכן,
כמובן, שהיה מקרה כזה אלא שאני אינני זוכר אותו. זה ייתכן, בייחוד
לנוכח העובדה שזכרוננו הוא מוגבל ביותר, אבל אפילו אם כך, הרגשתי
שהתגלות כזו אינה יכולה להתרחש במקרה. פעמוני האזעקה במוחי צילצלו
במלוא העוצמה.
זה קרה בעת שירדתי לאטי במדרגות בניין האופרה. הוא עמד שם,
לרגלי גרם המדרגות, חבוש כובע לבד בגיזרה בלתי-מוכרת. אולי הביא
אותו מן העולם הממשי. אמרתי לו:
.
- "אני מקווה שאחד מכם, לפחות, ימשיך לזכור אותי. לא הייתי רוצה
להיעלם סתם כך, לפתע, בלי להשאיר עקבות. יש לי אישה וילדים, אתה
יודע".
.
הוא הביט בי בעיניו השחורות, הקטנות, ברצינות איומה, ואמר:
.
- "כן. אני יודע. אני זכרתי גם אותן, בהתחלה. אבל עכשיו יש בעיה
מסוימת שהייתי רוצה לדבר אתך עליה".
.
הוא הוביל אותי לבית-קפה קטן. התיישבנו בפינה. אני שתיתי סודה
ואכלתי עוגת תפוחים. הוא לא אכל דבר. אמר שאסור לו לאכול באיזורי
המאגרים.
.
- "המאגרים התמלאו", אמר. "בהתחלה, כשהתחלנו לזכור אתכם, חשבנו
שלמאגרים לא יהיה סוף. חשבנו שנוכל לזכור להנאתנו כל בן-אדם שנרצה,
כל עיר, כל ארץ, כל עולם. נראה שטעינו. כל דבר שיש לו התחלה, יש לו
גם סוף. ובכן, המאגרים התמלאו. וכמה מאיתנו רוצים להמשיך ולזכור
אנשים ומקומות חדשים. עם כל הצער הכרוך בדבר, ניאלץ בקרוב להתחיל
למחוק קבצים ישנים מן הזיכרון. אנחנו חייבים לפנות מקום לזכרונות
חדשים".
.
הרגשה איומה התחילה מטפסת מקיבתי אל גרוני.
.
- "ואנחנו?", שאלתי.
.
- "מועמדים למחיקה". אמר.
.
- "אין אפשרות אחרת?", שאלתי.
.
- "יש". אמר. "אתם יכולים לצאת לעצמאות. אתם יכולים לבנות לכם קובץ
משלכם, אתר משלכם. אנחנו לא יכולים להמשיך לזכור אתכם. יהיה עליכם
להתחיל להפעיל את זכרונכם שלכם. אני יודע שזה קשה, ואני באמת מצטער
על כך, אבל תאמין לי שאין לנו ברירה. המאגרים פשוט מלאים וחייבים לפנות
כמה מקבצי העבר למען העתיד".
.
- "מתי המחיקה?", שאלתי.
.
- "מחר". אמר. "זהו זה. אני חייב לזוז. אני מקווה שתצליחו. ואולי
נתראה פעם".
.
עכשיו, אתם יכולים להאמין לי או לא. אבל מי שלא יתחיל מייד
להפעיל את זכרונו, שלא יבוא אחר-כך בטענות על שהוא נמחק מן
הקובץ. זהו זה. מעכשיו, איש איש לנפשו. אין יותר זיכרון חינם.
מי שירצה לחיות , יהיה חייב מעתה לזכור את עצמו. לזכור – ולא לשכוח.




לא ניתן לכתוב תגובות.