Azgad.com » ביום של הפצצה – ככה זה התחיל 1
Azgad.com

מחשבות
ביום של הפצצה – ככה זה התחיל 1

יבשם עזגד | סגור לתגובות   Share on Facebook

.
כיצד האיום הגרעיני מעצב את חיינו? האם אפשר להתיידד עם הפצצה? איך היא פועלת? מדוע לא ייתכנו חיים בלי מיזוג גרעיני? מה אפשר ללמוד מציוני הדרך בהיסטוריה של חקר הגרעין.
.
סוכני האף-בי-איי שפרצו לחדר עבודתו של סופר המדע הבדיוני קליב קרטמיל לא עטו מעילי גשם אפורים. הקיץ החם שעטף את ניו-יורק בשנת 1944 אילץ אותם לוותר על פריט הלבוש המסורתי הזה. אחד מהגברים רחבי הכתפיים יישר בחטף את עניבתו, זקר את סנטרו והודיעלסופר הנדהם שהוא נתון במעצר. סוכן פדרלי אחר דיקלם לפניו את זכויותיו בשטף בלתי מובן. דקות ספורות לאחר מכן נדחף החשודהעיקרי למכונית שהמתינה לפני הבניין, והוסע לאתר החקירות של הבולשת.

באותה שעה, פחות או יותר, התייצבו ארבעה סוכנים פדרליים אחרים במערכת כתב-העת למדע בדיוני "אסטאונדינג". בידיהם היה צוחיפוש חתום כדת וגדין. הם התעלמו ממחאותיו של העורך, ג'ון קמפבל, והחלו לסרוק את תיקיית המערכת, תיק אחר תיק, גיליון אחרגיליון. תוך כדי כך התברר לקמפבל שהם מחפשים את מקורותיו של הסיפור "דד-ליין" שפירסם קליב קרטמיל בגיליון האחרון של "אסטאונדינג". ב"דד-ליין" מתאר קרטמיל מאמץ של קבוצת מדענים לפתח פצצת אטומית.

העורך האגדי שהנהיג את סופרי וקוראי המדע הבדיוני יותר משני עשורי שנים, עמל קשות לשכנע את ה"פדרלים" שקרטמיל לא התבסס עלמידע סודי שדלף מ"פרויקט מנהטן" (פרויקט פיתוח הפצצה הגרעינית האמריקאית שהתנהל באותו זמן). "הוא, בסך הכל, קרא פרסומיםמדעיים גלויים, ואחר כך שיחק מעט בדמיונו", אמר קמפבל. ה"פדרלים" שאינם מאמינים גדולים בכוחו של הדמיון, התקשו להאמין בכך, אבל משגם חקירתו של קרטמיל עצמו לא העלתה דבר, שיחררו את הסופר (לא לפני שיעצו לו להימנע מכתיבת סיפורים נוספים על "פצצותאטומיות דמיוניות").

פחות משנה לאחר מכן, הוטלו שתי פצצות ביקוע גרעיניות על הירושימה ונגאסאקי. ג'ון קמפבל המהם משהו על הפער הנסגר והולך שביןהמדע הבדיוני למדע המציאותי.

שמחת הניצחון שעטפה את אמריקה לא הגנה עליה מהאימה הקרה שזחלה וחילחלה מהעבר השני של האוקיינוס השקט. האירועים רדפו זהאת זה. ב-1953 הוקמה תחנת הכוח הגרעינית הראשונה בשיפינגפורט, פנסילווניה. ב-1954 הושקה הצוללת הגרעינית הראשונה, "נאוטילוס". ב-1955 פוצצו הסובייטים פצצת מימן ראשונה. ב-1957 שיגרו הסובייטים טיל בליסטי בין-יבשתי ראשון. באותו זמן היו בידיהאמריקאים מפציצים בלבד. ב-1958 התברר בוועידה בג'נבה שנשק גרעיני מצוי בידיהן של ארצות-הברית, ברית-המועצות, צרפתובריטניה.

העולם הפך לחבית חומר נפץ גרעיני. תום לרר כתב שירים לעגניים על הפוליטיקה הבין-גושית שעתידה לשרוף את העולם. תושבי ארה"בהחלו לשאול את עצמם "מה לעשות כדי להישאר בחיים לאחר המלחמה הגרעינית". עצם בואה של המלחמה כבר לא היה שנוי במחלוקת. זו הייתה רק שאלה של זמן. מכיוון שאיש לא נתן להם תשובה מוסמכת על השאלה הזאת, החלה חרושת של פרשנויות ויוזמות עצמאיות.

על הרקע הזה פרחה ספרות מדעית-בדיונית שניסתה להציג אפשרויות שונות באשר לטיבו של "העולם שאחרי". ב-1957 פירסם נוויל שוטאת "על החוף", ספר שאומר שלאחר מלחמה גרעינית לא יעמדו לפני האנושות שום אפשרויות – פרט למוות. גיבוריו של שוט יושבים עלהחוף באוסטרליה ומפטפטים את עצמם למוות, בעודם ממתינים לענן הקרינה המתקרב – לאט אבל בטוח – לחופי היבשת החמישית. הספרהותיר רושם אדיר. סטנלי קרמר ביים על-פיו סרט קולנוע הנחשב קלאסי, בהשתתפותם של גרגורי פק, אווה גארדנר, פרד אסטר ואנתוניפרקינס.

אבל פסימיותו של שוט הייתה אופטימית מדי לטעמם של אמריקאים חשדנים רבים ששאלו: "ומה אם לא נמות? איך נחיה לאחר המלחמה הגרעינית?" תפיסתו החד-משמעית, החד-ממדית והפשטנית משהו של שוט לא התקבלה על דעתם של סופרי מדע בדיוני שהתמחו בהמצאתובתיאור עולמות דמיוניים שונים ומשונים. מי שתיארו בדמיונם תרבויות שמתקיימות – למשל – בענני מגלן, החלו לשחק בדמיונותיהםולחזות את החיים בכדור-הארץ, לאחר שתתחולל בו מלחמת חורמה גרעינית.

כך, ב-1959 ראה אור אחד מספרי המדע הבדיוני הטובים שבכל הזמנים: "הימנון ללייבוביץ", פרי עטו של ולטר מילר. מילר משאיר אתגיבוריו בחיים, בעולם שכל תשתיתו המדעית, הטכנולוגית והתחבורתית, נהרסה כליל. אין חשמל, ,אין טלפון, אין כבישים, אין דפוס, איןספריות מסודרות ולכן אין אפשרות לרכוש ידע מדעי וטכנולוגי. החברה האנושית נאלצת לטפס בכוחותיה הדלים, לאט לאט, במעלותיהןשל היסטוריה ואבולוציה חדשות.

בשלב הזה כבר התחילו האנשים להבין מה באמת צפוי להם, ובכל זאת, "בכלות העשב" של ג'ון כריסטופר התקבל בתדהמה מהולה באיאמון. כריסטופר מתאר עולם נטול תשתיות שמזכיר במידת מה את עולמו של מילר ב"לייבוביץ", אבל הוא מציע דינמיקה שונה לחלוטין שליחסים בין בני אדם. השואה הגרעינית אינה הגורם העיקרי להתהוותו של העולם הזה, אבל הגורמים לקטסטרופה אינם חשובים כל כך, בהשוואה למה שמתחולל לאחר האסון עצמו.

כריסטופר, בפשטות, מניח לגיבוריו להילחם על חייהם. מלחמה אישית, בסיסית, על מזון, מים, נשק, מסתור. תפוס כפי יכולתך. איןמדינות, אין משטרה, אין חוקי משחק. שום פחד אינו מקנן בלבבות, למעט פחדם של הרעב והמוות. החיים מתנהלים מארוחה לארוחה. מקורות המזון מידלדלים והולכים במהירות, מה שגורם לקרבות להיעשות קשים ואכזריים יותר. השאלה המרחפת מעל לספר הזה היא: כמה, בדיוק, שווים לך חייך? מה אתה מוכן ומה אינך מוכן לעשות כדי לשמור עליהם? כריסטופר מציב לפני גיבוריו סדרה של ברירותקשות, שאף אחת מהן אינה ברירת מחדל. האם תשתלט על מקור מזון במחיר חשיפת בני משפחתך לסכנת מוות? האם תאכל את בשרו שלבוגד? האם תחלוק את משאביך המעטים עם חבר ותיק שהופיע פתאום? מה תעשה כדי להגן על יתרונות שרכשת לעצמך?

הספר הזה – ורבים שבאו בעקבותיו – לימדו את האמריקאים פרק שלא יישכח בהילכות הישרדות. בעולם ללא חשמל, ללא תחבורה, ללאמסחר, הגישה למזון ולמים היא גורם המפתח. ומי שיש לו גישה כזאת, יידרש, קרוב לוודאי, להגן עליה בנשק. ההבנות הפשוטות האלהפינו עד מהרה את מקומן ל"אסטרטגיות הישרדות" מנוסחות היטב, שקבעו סדר והייררכיה בחשיבותם של אבזרים ומתקנים שונים, בעולםשאחרי. מה יותר חשוב? ג'ריקן בנזין או מחסנית לרובה סער? מעיל חורף או מצת להצתת מדורות? סכין קומנדו או סליל כבל פלסטי?

האסטרטגיות האלה נדפסו שוב ושוב בכמה עשרות מגזינים שהמלה "הישרדות" הופיעה איכשהו בלוגו שלהם. סיפורים על קבוצותשמונות משפחות אחדות שמקימות לעצמן מקלטים אטומיים בהרים ובאזורים נידחים, התערבו במודעות מסחריות שהציעו ל"שורדים" הקשוחים את כל מה שדרוש להם בעולם הבא, תמורת כסף ירוק וטוב שישולם בעולם הזה. חכות ורשתות לדיג, אוהלים, סכינים, קשתותוחיצים (הרי התחמושת החמה תיגמר ביום אחד, ואז יהיה צורך להפעיל נשק קר. במקרה כזה, רובה קשת וחיצי מתכת עשויים להקנותלבעליהם יתרון עצום.

בתחילה הייתה זו תנועה משונה למדי של משוגעים לדבר אחד. אבל אז, ביולי 1961, החלה החזית של המלחמה הקרה להתחמם. נשיאארה"ב ג'ון קנדי אמר בראיון טלוויזיה ש"במקרה של מלחמה גרעינית, חייהם של האזרחים שלא ייפגעו ישירות מהפצצה יהיו תלוייםביכולתם למצוא מקלט מתאים בזמן. מחובתנו להכין מקלטים כאלה. והזמן לעשות זאת – הוא עכשיו".

בשביל מי שרצו לעשות משהו למען ההישרדות בעולם שאחרי, אך לא היו נחרצים מספיק כדי להקדיש למטרה הזאת את חייהם, כלומר, למישלא היו מוכנים לעזוב את בתיהם הנוחים בפרברים, הייתה האמירה הזאת בבחינת הוראה חד-משמעית. בתוך ימים אחדים הופיעו ברחביארה"ב מספר חברות שהציעו לאמריקאי הממוצע הצעה שבמבט ראשון נראה היה שיהיה קשה מאוד לסרב לה – מקלט אטומי בחצר הבית. עם מקדם מכירות בדמותו של הנשיא קנדי, נראה היה שחופרי המקלטים האטומיים גילו מכרה זהב.

הטלפונים במשרדיהם של יצרני ומשווקי המקלטים לא חדלו לצלצל. חברה טקסנית לייצור מקלטים אטומיים ביתיים הגיעה לשיעור מכירותשל 236 מקלטים בחודש. חברה אחרת, משיקאגו, לא הייתה מסוגלת לספק את הביקוש, והקימה – בתוך שבועות – מפעל חדש לייצורמקלטים. מקלטים פשוטים שלא היו אלא כיסוי פלסטי לחפירה באדמה, עלו 13.5 דולר בלבד. המקלטים היותר משוכללים היו עשוייםכמעין צינור גדול שנועד להיקבר באדמה. בתוך הצינור היה ציוד למדידת קרינה, מערכת ידנית או חשמלית לשאיבת אוויר, סינונו וטיהורו, וכן לפינוי האוויר ה"משומש". ברוב דגמי המקלטים הותקן מטבחון, שאפשר היה לחברו לאספקת מים חיצונית או פנימית, וכן מחסניםגדולים של מזון, תרופות, בגדים חמים, סוללות חשמליות, דלק, וכמובן – נשק. מחיריהם של מקלטים מהסוג הזה הגיעו לעתים ל-6,000 דולר. והיו גם מקלטים "דה לוקס", עם חדר ספרייה ומערכת מוסיקה משולבת במבנה עצמו, במחיר של כ-20 אלף דולרים. יצרן המקלטיםהאלה מסרב לומר עד היום כמה מקלטים כאלה נמכרו – ולמי. היצרנים לא הציעו הלוואות רכישה. העתיד נראה מעורפל, מסוכן, לא משהו שאפשר לקחת אותו בחשבון כלכלי מפוכח. לך תדע מה ילד יום.

כתבי-העת של ארגוני "שורדים" למיניהם הגישו סקרים משווים בין מקלטים מדגמים שונים, לצד מדורי עצות אישיות וטכניות למיניהן. באחד מהמדורים האלה הבהיר המומחה לקוראים למה עליהם לצפות, לכשיצאו מהמקלטים לאחר שוך המלחמה הגרעינית. "הדברים יהיושונים מאוד מהעולם שאליו התרגלתם", מסביר בעל המדור, "ואם הפצצות יפלו במרחק ארבעה או חמישה קילומטרים מהמקלט שלכם, מוטב שתתכוננו למציאות מאוד מאוד שונה מזו שהורגלתם אליה". התפיסה הכללית אמרה שהשורדים יצטרכו ללמוד לחיות ב"ג'ונגל" בסגנון "בכלות העשב". אחרים גילו דווקא את הצד החיובי שעשוי אולי להיות לחיים שלאחר המלחמה: העולם יהיה אז

מגרש משחקים גדול, פנוי ונפלא בשביל ילדים". אחרים דיברו ברצינות על "שוויון הזדמנויות אמיתי".

במשרדיהם של יצרני ומשווקי המקלטים הונחו בחדרי הקבלה מגזיני שורדים שהביאו מאמרים שניתחו את סיכויי ההישרדות של כלי רכבובתים באזורים פגועים לפי עוצמת הפצצה, ומרחק פגיעתה מהנכס. המחירים עלו בהתאם, מה שדחף אמריקאים רבים לוותר על שירותיהןשל החברות המתמחות, ולהתחיל לחפור ולבנות בעצמם. על-אף אזהרות מינהל ההגנה האזרחית, שמקלטים מאולתרים עלולים להיותמסוכנים ולא יעילים, נבנו בארה"ב עשרות אלפי מקלטים, בורות מסתור ובונקרים בשיטת "עשה זאת בעצמך". במינהל ההגנה האזרחיתהוכנו תוכניות לבניית מקלטים אטומיים ציבוריים שיוכלו לאכסן 50 מיליון בני-אדם, אבל על-אף תמיכתו של הנשיא קנדי, התוכניותהאלה מעולם לא זכו למימון פדרלי, ולפיכך לא יצאו אל הפועל.

חברות גדולות, כמו יבמ, פורד ואחרות, התקינו מקלטים לעובדיהן. הבנק המרכזי של ארה"ב, ה"פדרל ריזרב", תיכנן ובנה מרכז מוגןלניהול הכלכלה הלאומית לאחר המלחמה. ועידת הרבנים של אמריקה המליצה לבנות מקלט אטומי בצמוד לכל בית-כנסת. כשבנק ישראל ומנכ"ל הכנסת מתכננים כיום מקלטי ענק דומים, הם אינם מגלים יצירתיות יוצאת מגדר הרגיל. אין חדש תחת השמש.

הציפייה הדרוכה למלחמה הגרעינית נתנה את אותותיה. משפחות שלמות ירדו למקלטים האטומיים שהותקנו בחצרות בתיהן, והסתגרו בהםלימים אחדים, "רק כדי לבחון את יעילות הציוד". זוגות צעירים בילו את ירח הדבש במקלטים אטומיים. בני זוג שהתבודדו שבועייםבמקלט, דיווחו לצוות הטלוויזיה שריאיין אותם בצאתם ממנו, שבילו את רוב זמנם במשחקי רמי מרתוניים. אמריקה התגלגלה מצחוקמשחרר. המקלטים, בסופו של דבר, אינם כל כך קודרים. אווירה היא גורם כלכלי מרכזי, ותחושת השחרור המסוימת שהתפתחה סביבהמקלטים, שיחררה גם את מקורות המימון של יצרני המקלטים שביקשו לשמור על קצב המכירות באמצעות מתן אשראי ללקוחותיהם.

הפיסיקאי אדוארד טלר, אבי פצצת המימן האמריקאית, הופיע בטלוויזיה והעריך שמקלטים אטומיים מתאימים עשויים להגן על חייהם של תשעה מכל עשרה אמריקאים, גם במהלכה של מלחמה גרעינית כוללת. פיסיקאים אחרים היו פסימיים בהרבה מטלר, אבל האמריקאים שמעומה שרצו לשמוע, והאמינו במה שרצו להאמין. והתוצאות לא איחרו לבוא. מומחי מימון בוול סטריט העריכו את השוק הפוטנציאלי שלעסקי המקלטים בכ-20 מיליארד דולרים בשנה הקרובה ("אם בכלל נתקיים בשנה הקרובה. הא הא"). חנויות מיוחדות ל"ציוד הישרדות" מכרו בלוני אוויר דחוס, מכלי מים עמידים כנגד נשורת רדיו-אקטיבית, בתי-שימוש כימיים, ונשק. הרבה נשק.

רבים מהמקלטים הפרטיים נחפרו והותקנו בלילות, בניסיון להימנע מהתגרות מיותרת בשכנים, שבעת חירום יתחרו איתם על משאבים חיוניים. מי שבונה מקלט פרטי, כאילו מוציא את עצמו מהכלל, מצהיר על דאגתו למשפחתו בלבד, ועל נכונותו להילחם בשכניו כדי לשמוראת יתרונותיו לעצמו. "אני מתכונן להתקין בפתח המקלט שלי מקלע כבד, שיאפשר לי להרחיק ממנו את השכנים, ביום של הפצצה", הודיעשורד משיקאגו בתוכנית רדיו מקומית. אבל על-אף מאמצי ההסתרה, אמריקאים רבים יודעים לספר על הלילה שבו שכניהם חפרו בחצרביתם את המקלט. הם אולי לא יצאו למרפסות כדי להתבונן בנעשה, אבל לא החמיצו שום פרט, הגם שהציצו מעבר לשולי הווילונות. בתוךזמן קצר נחלקה החברה האמריקאית לשני מחנות: אלה שיש להם מקלט אטומי, ואלה שבבוא היום יישארו בחוץ ויישרפו באש הגיהנום (ואם הגיהנום לא יבוא בסופו של דבר, הם יזכרו היטב את העתיד שתיכננו להם שכניהם).

התארגנויות פרטיות של קבוצות היו המבוקשות ביותר, אך רק מעטים זכו להיכלל בהן. צוותי השורדים בנו מקלטי ענק שנועדו לספק הגנה למומחים שיסייעו בהישרדות הצוות כולו לאחר המלחמה: נגר, דייג, אינסטלטור, סייר, מהנדס אזרחי. באיידהו נבנה מקלט שהתחברלמערה ששימשה מסתור שיכול היה להכיל עדר של כמאתיים פרות. כמות מזון עצומה, שלפי "בכלות העשב" הייתה יכולה לשמש עילהמספקת לפתיחתה של מלחמת עולם נוספת.

יותר מעשר שנים חלפו עד שרעיון ההישרדות בשיטת "עשה זאת בעצמך" חצה את האוקיינוס האטלנטי ואת הים התיכון, בדרכו מאמריקהלישראל. ואז, בשנות השמונים הראשונות, הופיעה בלוח המודעות של אחד ממקומוני אזור המרכז, במדור ה"חוגים", מודעה קצרצרה: השורדים – ת"ד X תל-אביב. שלושה חודשים חלפו עד שנעניתי והוזמנתי לראיון קבלה לקבוצה.

המשך: בפוסט הבא




לא ניתן לכתוב תגובות.