פתאום כולם מדברים על איכות הסביבה. מביעים דאגה כנה לשלומה של
שכבת האוזון בסטרטוספירה, אוספים ניילונים שהושלכו בצידי הדרכים,
ממחזרים בקבוקים, בוחנים את תכולתם של מי הביוב, מודדים את חומו של
העולם פעמיים ביום. והרי רק לפני 30 שנה, האקולוגיה לא הייתה אלא ענף
נידח של הביולוגיה, שנועד לחקור את מערכת היחסים שבין האורגניזמים השונים
לסביבתם החיה והדוממת. משהו לא מצודד במיוחד, בלי שום תהילה, רחוק
מאוד מבתי-הקפה האופנתיים.
ופתאום היא נעשתה מקובלת. הרביצה כניסה כמו איזה כוכבת
הוליוודית, בדרך מהלימוזינה לטקס קבלת האוסקר. מה קרה? העולם השתנה?
שרפנו עוד כמה טונות נפט? והרי המצב עדיין רחוק מאוד מקטסטרופה,
ואנחנו, בדרך כלל, לא נזעקים לפעולה אלא כשהחרב כבר מונחת על
הצוואר. לפיכך, אפשר להניח שהאופנה האקולוגית לא הייתה פולשת לחיינו,
אילמלא, בשנת, 1965, פירסם פרנק הרברט את ספרו "חולית".
הרברט, למען האמת, עשה זאת עוד קודם לכן. בדצמבר 1963 החל
לפרסם במגזין המדע והמדע הבדיוני, אנאלוג, סדרת מאמרים שדנה בדרכים
לבקרת חוליות (דיונות) במדבריות ובחופי אורגון, ארה"ב. המאמרים
כוונו ונדפסו בחלקו העובדתי של כתב-העת. שם התגבשו התפיסות שהבשילו
ב"חולית", שבא שנתיים לאחר מכן, אותן תפיסות שקנו להן מאז שביתה
בדעת הקהל המערבית.
הרברט, בתעוזה של מי שעושה את המעשה הראשון והאחרון בחייו, לקח
ברווזון מכוער והפך אותו לברבור, שעל גבו מנסים עכשיו להמריא המון
פוליטיקאים, ועיתונאים ומדענים. הוא הוציא את האקולוגיה לאור, וגם
אם עשה זאת בעולם אחר, הקפיד לשמר את זכות השלכת המסקנות על
כדור-הארץ. הוא מתחיל גבוה ורחוק, וגומר קרוב מאוד להווייה האנושית
העכשווית. בפיו של פארדוט קיינס, האקולוג הראשון של אראקיס (חולית),
הוא שם דברים שנשמעים כמו הכללה ביולוגית אקולוגית של תורת הכלכלה
של מלתוס: "מעבר לנקודה קריטית במרחב מוגבל, הולכת מידת החופש
ופוחתת, ככל שגדלים המספרים. הדברים האלה אמורים בבני-אנוש, במרחב
המוגבל של מערכת אקולוגית פלנטרית, כשם שהם אמורים בפרודות גז במכל
חתום. הבעיה האנושית אינה כמה בני-אדם יוכלו לחיות במערכת, אלא איזה
מין קיום יתאפשר לנמצאים בה".
חולית הוא כוכב-לכת שממחיש עד כמה רחוק אפשר ללכת על הסקאלה
של "איזה מין קיום". הרברט מתאר אותו כמין חור-שחור אקולוגי, שקרס אל
תוך עצמו, עד שמעבר ל"סף אירוע" מסוים, הוא מתפקד כמו שסתום חד
כיווני: לא חשוב מה שתעשה, תנאי החיים על פניו רק נעשים קשים יותר.
קיינס, למען האמת, מאמין שיש עוד מים באראקיס, ושאפשר להופכו לגן
פורח. אבל זה יקרה, אולי, בעוד כמה מאות שנים, אחרי שהרבה מאוד
חכמים יתאמצו בכל כוחם לתקן את מה שקילקל טיפש אחד.
חולית הוא סיפור מאבקם של אנשים נגד-בעד-עם כוכב-הלכת שעל
פניו הם חיים. והוא גם סיפורן של הדרכים (המוזרות מאוד, לפעמים),
שבהן משפיע העולם על תושביו. מערכת הגומלין המורכבת שמתאר הרברט,
הדוקה בהרבה מיחסי הגומלין שמתקיימים, נניח, בין כלב לבין הפרעושים
המקפצים בפרוותו. קיינס, בהרצאתו לפני הדררים (תושביו הקדומים של
חולית): "מדובר במערכת שמקיימת איזון נזיל מסוים, וכל צעד בלתי
מחושב בפינה אחת ויחידה שלה, עלול להחריבה. במערכת יש סדר, זרימה
מנקודה לנקודה. אם דבר מה סוכר את הזרימה – מתמוטט הסדר". ואלה
דברים שנכתבו הרבה לפני שמדעני ה"כאוס" טבעו את מושג "תוצא הפרפר".
כשהרברט ניסח את ההרצאה הזאת, בשנת 1963, עדיין ייצרו בארה"ב
מכוניות בעלות מנועים של שמונה בוכנות ויותר, בנפח של עשרה ותריסר
ליטרים. עדיין הזרימו כמויות אדירות של חומרי הדברה מסוכנים אל
השדות, עדיין טיפלו בבעלי-חיים בחומרים מזיקים שהגיעו למזונם של
בני-אדם, והאפשרות שמישהו יצא להפגין נגד תרסיסים המכילים CFC,
נראתה דמיונית, שלא לומר בלתי-אפשרית, כמעט כמו העולם של חולית.
השאלה שצריך לשאול את הרברט היא, לקיום של מי בדיוק הוא
מתכוון, כשהוא שם בפיו של קיינס את הדברים על "הסקאלה של איזה-מין –
קיום". סימנים אחדים מראים שהוא מתכוון לקיום של בני אדם. אולי זה
מה שעשה את סיפור חולית לפופולרי כל כך, וכתוצאה מכך, נתן לאקולוגיה
את הדחיפה הציבורית שאת תוצאותיה רואים עכשיו בכל פינה. אנשים, הרי,
קרובים אצל עצמם. אבל האמת היא שהסקאלה של "איזה מין קיום", נמשכת
אל מעבר לקיום האנושי. ג'יימס לאוולוק, כימאי, רופא וממציא אנגלי ,
היטיב לבאר את העובדה הזאת כשניסח את היפותיזת "גאיה", שלפיה
כדור-הארץ, על הדומם והחי שבו, מהווים למעשה מעין אורגניזם אחד, מתואם
להפליא. האפשרות הזאת, שאומצה כמעט מיד על-ידי סופרי מדע בדיוני כמו
ג'ון וארלי ("טיטאן"), ואייזיק אסימוב ("פאתי המוסד"), נראית, אולי,
כמנוגדת לגישתו של הרברט, אבל למעשה היא מהווה המשך ישיר שלה.
המשמעות העיקרית העולה מהיפותיזת גאיה (מבלי להיכנס לפירוט
הטיעונים בעדה ונגדה), היא, שהעולם אינו תלוי בנו ובמעשינו. יש לו
תהליכי משוב משלו, שאנחנו מהווים חלק קטן מהם. אם נרסס ב-CFC,
או נשרוף נפט, או נכרות יערות, או נזהם את הקרקע בחומרי הדברה, או
שנעשה את כל אלה גם יחד, זה לא חשוב, כי העולם יפצה את עצמו על כך
באמצעים רבים אחרים העומדים לרשותו. ואם נדחף אותו יותר מדי, ונפר
את הסדר האקולוגי הטבוע בו, הוא ידלג למצב אחר, שבו יוכל להתקיים
שיווי משקל סביבתי חדש. ייתכן שבמצב החדש הזה המין האנושי לא יוכל
להתקיים, אבל מנקודת הראות הגלובלית של גאיה, זה לא חשוב כל כך.
העולם ימשיך לחיות טוב מאוד גם בלעדינו. זה בדיוק מה שמאיים לעשות
העולם החי של וארלי. מכאן, שמי שמבקש להבטיח את הקיום האנושי (לא את
קיום העולם, המובטח ממילא), חייב להימנע מלדחוף את העולם שלו אל
מעבר לסף ידוע.
אבל להימנע מלדחוף, אין פירושו לדחוף לכיוון ההפוך. השוחרים
הלהוטים מדי של איכות הסביבה עלולים לגלות, שלא כדאי "לחזור אל
הטבע" ולהתנפל על העולם בנשיקות דביקות. אסימוב, ב"פאתי המוסד",
מבאר את מקורותיה של התחושה ה"גאיינית", ש"אנחנו העולם". שלא כמו
העולמות של הרברט, וארלי ולאוולוק, המאיימים במקל, העולם החי שלו
מציע לנו את הגזר. הוא מציע לאחד את כל הגלקסיה, כל כוכבי-הלכת, כל
החומרים ה"דוממים", כל הצמחים, בעלי-החיים ובני-האדם, לאורגניזם
אחד גדול ("גלקסיאה"). במובן ידוע, זה נשמע כמו חלום רטוב של שוחרי
איכות הסביבה: להיטמע לחלוטין בטבע. אבל במובן מפוכח יותר, זה
אולי, ככה, זאת אומרת, לא נעים להגיד, אבל זה לא מזכיר פאשיזם?
