.
למצטרפים חדשים: מומלץ לקרוא את הפוסט "מה זה המדור הזה – אבא של שלומית", שמופיע בתחילת רשימת הפוסטים במדור זה.
.
גדול ורחב הוא העולם, והוא צופן לאדם היוצא לתור אותו אין-סוף
הרפתקאות, ריגושים, הפתעות ו"כיופים". היציאה לעולם יכולה להתבצע
בבת-אחת, וגם בדרך הדרגתית. קודם אתה יוצא לרחוב שבו אתה גר, אחר-כך
לרחוב הראשי, אחר-כך לעיר השכנה, למטרופולין, לארץ השכנה, אל המעצמה
שמעבר לים, ומשם, אל הפינות הנידחות ביותר בעולם, אליהן מגיעים רק
בעלי הניסיון והיוזמה שבין ה"יוצאים".
טוב. אז אם אנחנו "בפנים", רק טבעי שנרצה לצאת החוצה, לא?
השאלה היא, רק, באיזה גיל אפשר להתחיל לצאת. שלומית החליטה שהיא כבר
בגיל המתאים. וכרגע היא טרודה במדידת המדרכות ברחוב הראשי.
במוצאי שבת היא מתקשטת במחלצות המתאימות לנשף בארמון המלוכה,
מבקשת בנימוס את דמי-הכיס שלה, טומנת אותם בארנקה הנשיי הקטן
והאופנתי, מסכמת איתנו את נקודת ושעת המיפגש, ויוצאת בלחיים סמוקות
מהתרגשות, "אל העולם הגדול".
אחר-כך היא חוזרת ומדווחת: "היום ענת פצעה את הברך. פירחחים
מכיתות גבוהות יותר נטפלו אלינו, לעגו לנו ו'הלכו מכות' עם הבנים.
תומר זרק גלידה וטל החליק עליה והתלכלך נורא. ואלעד כל הזמן הציק
לנעמה. ירון ירק על הפיצה של איה, אז היא שפכה עליו את הקולה שלה.
אחר כך רבנו כי כל אחד רצה ללכת לאכול משהו אחר במקום אחר. בסוף
התחלקנו לשתי קבוצות. הקבוצה השנייה ברחה מאיתנו. אז גם אנחנו ברחנו
מהם. אחר כך שיחקנו 'סטירה נשיקה' וליאת בכתה כי דותן העליב אותה.
היה כיף".
– סליחה. לי זה נשמע כמו סיוט. ילדה בת עשר לא חייבת, עדיין, לצאת לרחובות
האלימים של החיים. תשחקי בחדר המדרגות.
.
זכות התגובה:
.
לא חייבת, אבל רוצה. נכון שהיציאות האלה לא תמיד מוצלחות כל כך, אבל לא
צריך להגזים. לא מדובר בסיוט. היום אבא שלי מציע שאבלה בחדר המדרגות, ומחר
הוא ירצה להאכיל אותי ולשיר לי שיר ערש. אני כבר גדולה, וכדאי שהוא יתחיל
להתרגל לרעיון.
.
שלומית
